מאמרים

שנהיה בריאים גם בניו יורק

מראש, כדי שהפולנים בינינו לא יחווירו מדאגה, אני מקדימה ומרגיעה: שאני בריאה כמו סוס, אך מטבע דברים מסויימים מצאתי את עצמי מתאשפזת בבית חולים בניו יורק לימים אחדים.

אישפוז בבית חולים איננו חווייה נעימה בשום מקום בעולם וניו יורק איננה יוצאת מן הכלל, גם אם הבנין הוא מעשה מחשבת ארכיטקטוני ובית החולים שוכן על גדת הנהר ומחלונותיו נשקף נוף מרהיב של מנהטן. בחדר המיון, כאשר נאלצתי למלא טפסים ארוכים ומסובכים בשפת לועז, הרהרתי לתומי שמשום מה קיים דמיון כלשהו - להבדיל אלפי הבדלות - בין תחושת הזרות שרודפת אותך בשעת מחלה בניכר, ובין לעשות אהבה עם מישהו זר; בשני המקרים חסרות לך מלים בסיסיות!

איך אומרים לרופא מה כואב בדיוק? בשיעורי אנגלית לא למדנו מלים כמו "לבלב" או "טחול", ואפילו "פעימות לב" נשמעות באנגלית כמו מיקצב רוק'נרול ולא כמונח רפואי. ולפתע, עם כל הידע שרכשת בעמל, ולמרות שבדוחק את מסוגלת לעמוד בפני קהל ולהרצות באנגלית -במיבטא ים תיכוני בולט- ולכאורה את מסתדרת מצויין בסופרמרקט וכבר למדת את כל מלות הסלנג הנכונות שהילד הביא מבית הספר ("אמא, את יודעת מה פירוש COOL? לא "קריר" ולא "צונן" אלא "גזעי"!"), את מרגישה לפתע מוגבלת, והלשון, שהחיים והמוות בידה,מלכת ההתחמקויות וההסתדרויות, מתכווצת לגודלה טבעי. שהרי לצעוק "אמא'לה" מכאב או מפחד, אפשר רק בשפת האם שלך!

אלא שבניו יורק כולם בנים של אמהות הגלובוס. ז'ול ורן היה כותב חלק ב' של "מסביב לעולם בשמונים יום", שכן כל העולם ואשתו כאן, ואינך נזקק לכרטיס טיסה ולמס נסיעות כדי לחלוף על עולמות ביעף.

ריינה היא אחות מאיטליה. נולדה באלפים, ליד הגבול השוייצרי.איטלקיה עליזה שמטיילת כל היום עם המזרק כאילו הוא אביזר אופנתישל ג'ור'גיו ארמאני, ומדברת בקול מוסיקלי כמו היתה זמרת אופרהמ"לה סקאלה" במילנו. השאלה הראשונה ששואלים אותך בבית החולים, כמו בכל מקום אחר בניו יורק, היא "מנין באת?" שלל המיבטאים הוא מוסיקה הרקע של מנהטן. ריינה מוצבת דרך קבע למשמרות לילה,חולפת במסדרונות המואפלים ומהמהמת אופרה. איטלקיה שמתגעגעת דווקא לשלג ולא לים ועיניה זורחות כשאני מזכירה בקבוק "קיאנטי".

טרישה היא אחות אירית שעובדת רק בסופי השבוע. מכיון שיש לה שלושה ילדים קטנים הרי רק בסופי השבוע יכול בעלה, נהג המשאית,להשגיח על הפעוטים ולשחרר אותה לצאת לעבודה. חמש שנים מאז שעזבו את אירלנד. מצוקת פרנסה קשה בארצם שסועת הקרבות, דחפה אותם לחפש לחם בניכר. מזה חמש שנים לא יצאה לבלות. אין מתי. חייה עוברים עליה בטיפול בילדיה ובמשמרות מרוכזות בבית החולים. רק פעם בשנה,ביום פטריק הקדוש של האירים, המשפחה מתירה לעצמה רגע של שמחה. טרישה איננה מתאוננת חלילה. היא שמחה שמצאה עבודה מסודרת,שלילדים יש בגד ללבוש. בטח שהם מצליחים לחסוך, אוספים סנט לסנט,ועוד מעט, תוך שנה שנתיים, יחזרו לאירלנד, שם היא תקנה בית קטן עם גג אדום. אני אומרת לעצמי שהנה פגשתי בני עם אחר ולא רקישראלים "היושבים על המזוודות" בדרך חזרה הביתה.

אושר עילאי אני מצליחה לגרום לטרישה כאשר אני מזכירה את בני ארצה - הסופר ג'יימס ג'וייס והמחזאי בריאן פרייל, והיא לא מבינה איך בישראל ("זאת ארץ הקודש. אני יודעת. פעם אני אבוא לבקר כדי לחפש את ישו.") יודעים בכלל משהו על אירלנד. אחר כך, היא נזכרת שגם אנחנו חיים על החרב עשרות שנים ונדה בראשה "גורל משותף",בשעה שהיא רושמת את מינון התרופות על הגיליון הרפואי.

ולא הזכרתי את הרופא הארגנטיני ואת האחות מג'מייקה, ואת האח הרחמן מהוואי, ואת האחות מליטא והרופא מברית המועצות, כיום כמעט שתי ישויות נפרדות, ואת הכומר ה...סיני שנכנס לחדרי בבוקר ושאל אם אני במקרה קתולית. תשובתי השלילית נראתה לו כפי הנראה בלתי משכנעת ולכן הוא ניסה לפתות אותי למיסה משותפת, ואולי חשב בעצם שאני זקוקה לוידוי...

במיטה לידי שכבה מריאן, אמריקאית דווקא, רווקה בגיל העמידה, שיש לה טענות קשות כלפי רונלד רייגן. "הוא הרס את אמריקה. נתן לכל הזרים לקחת מאיתנו את אמריקה שלנו. סתם שחקן קולנוע שמילא תפקיד. בחיים שלו לא זכה ב"אוסקר"."

מחזר מאוהב בן שבעים התייצב מדי בוקר אצל מיטתה של מריאן עם זר של צבעונים הולנדיים וסידר אותם יפה יפה בצנצנת שעל השידה. מריאן, כיום מזכירה בחברת תרופות ופעם ספרית ("הייתי מסדרת את השערות לליז טיילור. רק אותי היא רצתה. מאד התיידדנו. אני מוכרחה להתקשר אליה עכשיו כשמלקולם פורבס מת. הוא נורא חיזר אחריה, את יודעת") התאכזרה אל המחזר הנאמן שלה, נזפה בו, הורידה עליו הוראות, ואת הכל הוא קיבל בהכנעה. בלחש התלוננה בפני שהוא "חונק אותה מרוב אהבה", ואני כבר חזיתי כיצד תשלח אותו לכל הרוחות כאשר תשוב לאיתנה. בבוקר השחרור חיכה לה שלוש שעות כדי שתסיים את מלאכת האיפור. אחת האחיות נאלצה לשמש אסיסטנטית ליבוש שערה ושבע פעמים מחקה מריאן את הקו מתחת לעיניה, כדי שיסתיר כיאות את קמטי האישפוז. בסופו של דבר, יצאה החוצה מפודרת ואפופת ניחוחות, כאילו זה סלון יופי ולא מחלקה עגמומית בבית חולים.

אחר כך הביאו שותפה חדשה לחדר. הנערה נינה עם הגיטרה נראתה כמו שריד מדור הפרחים. שערה המתולתל לא ראה מסרק זה זמן רב, ונקשר בסרט מצח שכמותו לא ראיתי מאז הסרט "וודסטוק" לפני עשרים שנה. נינה התמימה לא שמעה מימיה על גיבורת מחזהו של צ'כוב שהיא נושאת את שמה, וגם המקלחת לא היתה בשבילה דבר דחוף במיוחד. היא שכבה במיטה, רגלה מורמת עם פציעה בברך מהחלקה על קרח בסנטראל פארק, ושרה לי שירי מחאה נגד מלחמת וייטנאם. לא היה לי נעים לומר לה שהמלחמה ההיא הסתיימה מזמן, אבל אם היא כל כך רוצה נשארו עדיין כמה מלחמות בעולם שאפשר למחות נגדן. אחר כך כיבו את האורות, ובחושך היא ניגנה לי את... "דונה דונה" מבלי שתדע שהיא מזכירה לי זמרת ישראלית אבודה בשם נחמה הנדל.

זה היה היום הקר ביותר בשנה. משהו שאפילו זקני ניו יורק אינם זוכרים. מהחלון רעד הנהר במאבק איתנים עם נסיונות הצינה להקפיא את שוליו. שלג רב ירד כל הלילה וכיסה את אדני החלונות. בית החולים היה לבן בפנים ולבן בחוץ. אשה אחת בכתה חרישית, וחשבתי שבכי הוא שפה בינלאומית, משהו כמו האספרנטו שהמציא זמנהוף שקופת חולים מפורסמת בתל אביב נושאת את שמו. אין זה מקרה שיושבי קבע של קופת חולים פוקדים מקומות כאלה כאילו היו מרכז חברתי. גם זה, מסתבר, מקום להתיידד ולהפיג את הבדידות. מריאן החליפה כתובת וטלפון עם וירג'יניה מהחדר הסמוך והן קבעו לאכול צהריים בשבוע הבא. כשי פרידה היא השאירה לה את בקבוקון הבושם שלה שנותרו בו כמה טיפות. זה היה ניחוח שתלטני שניסה לטשטש לשווא את העובדה המרה כי כל בית חולים בעולם נושא את אותו ריח.

מכל מהגרי התבל שפגשתי בימים הספורים האלה למדתי איך אומרים "בריאות" ו"תהיה בריא" בלשונות שונות.

לכאב, אני יודעת כבר מזמן, אין שפה בכלל.

פורסם במדור "גלויות מניו יורק", עולם האשה, חורף 1990

 

 

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017