לעוף מכאן

05_b_concert20104110_4218750_0._220 המקום בו התכלת נעלמת

מוריס חביבאל נשא את כנפיו לראשונה בשלהי שנות השמונים. הוא הופיע במפתיע בתוך ספר שכתבתי אז, ואיתו האי ג'רבה.
הכתיבה היא שגילתה לי סיפור מופלא על קהילה יהודית עתיקה שהגיעה לאי שטוף התכלת מול חופי טוניסיה, כשהיא שומרת מכל משמר שריד מבית המקדש שחרב.

הסנדלר מוריס חביבאל, עולה חדש השורד בכוח דמיונו, והאיש שהאל לא חיבב כל כך, לימד אותי לעוף. אני הייתי לנערה הדרה, צברית עם צמה, בעלת חלומות בעברית שמגלה עולם שאבד, שופע קסם ואגדות ובמרכזו בית כנסת הנושא שם של אשה "אל ע'ריבה" - "הבודדה".

"אבל הרי את לא ממוצא טוניסאי", נאמר לי לא אחת, אם בהתרסה או בתמיהה. אבל בשבילי תפוצות ישראל כולן הן ערש זיכרון קולקטיבי, ועם הגיבורים הספרותיים שבוחרים לפקוד אותי, אני חולקת את החיים החלופיים שלי. באמצעות מסייה מוריס הבדיוני שמנסה לתקן נעלי יחפנים נודדים, נפרשה גם פרשת הכיבוש הנאצי את צפון אפריקה ומצוקתם של יהודי טוניסיה. אלמלא תבוסת הגנרל-פילדמרשל הגרמני ארווין רומל בקרב אל עלמיין, היה גורלם של יהודי צפון אפריקה זהה לגורל יהודי אירופה. מנגנון ההשמדה הנאצי כבר פעל במלוא עוצמתו ויהודי טוניסיה הועברו למחנות והועסקו בעבודות כפייה. יש הטוענים שבפרברי טוניס החלו כבר להיבנות תאי גאזים.
סיפורם של שורדי השואה בצפון אפריקה הודחק, שלא לומר הודח, מן התודעה הציבורית, והספר היה הניסיון הצנוע שלי לזעוק כנגד עוול ההשכחה שנעשה להם.
"לעוף מכאן", שזכה במרוצת שני העשורים האחרונים לקוראים בארצות רבות, נתפש כסיפור חניכה ישראלי, מול העולם היהודי שחרב ועלה בעשן. אבל בשבילי הוא היה גם ההתמודדות עם הזהות הישראלית שבתבניתה נוצקתי ועם רוחות הרפאים שממשיכות להדהד בנו, כמו נוכחותה של אמה המתה של הדרה על הבמה. זו מזכירה לנו איך עבר והווה, ואפילו עתיד, נושקים זה לזה בין צללים ואור.
הישראליות המגויסת והמחויבת גבתה מחיר. הקסם של העולם היהודי הקודם, על האגדות ושירי הערש שבו, הפולקלור והמסורות העממיות, נגרפו בהוויה הישראלית החדשה. משהו מהאוצרות האלה ניסיתי ללקט, בטרם יצללו לתהום הנשייה.
כשכתבתי את הספר לפני עשרים ושתיים שנים, היה ג'רבה מקום בלתי מושג, קומץ תמונות דהויות בשחור-לבן באוסף של 'בית התפוצות'. במרוצת השנים הפך האי היפהפה בים התיכון, עם המשקופים הצבועים בתכלת כמו בביתי בישראל, ליעד תיירות מבוקש. גם ישראלים החלו לפקוד אותו, ובית הכנסת - מקום קדוש הן ליהודים והן למוסלמים - אף ספג, למרבה הצער, פיגוע טרור של 'אל קאעידה'.
כמה שמחתי כאשר המלחינה אלה מילך-שריף, שותפתי ליצירה האופראית-תיאטרונית "צחוק של עכברוש", אהבה את "לעוף מכאן" הישן וביקשה שאכתוב על פיו ליברית - מחזה מושר חדש.
במוזיקה המקורית ורבת הגוונים שלה הצליחה אלה מילך-שריף ללכוד את הרוח הטוניסאית העשירה והססגונית - מורשתו של מוריס חביבאל, כשהיא מהולה בקינה על עולם שאבד. את החיבור המיוחד הזה הפגישה עם צליליה של הדרה והמושבה שלה - ישראלים כל כך.
במחזה המושר חזרתי לאווירת התום של מדינת ישראל בנעוריה, כאשר נמשלנו לתפוזים. היינו ניחוחיים, כתומים ועגולים, צומחים מתוך אדמה שהשתרגה ריבועים ריבועים על פני כל הארץ.
המצאנו את עצמנו מחדש בדומה להכלאות העצים שיוצר אהרל'ה, ידידה של הדרה. אנחנו אֶשְׁכּוֹזִית, אֶתְרוֹפּוּז וחוּשְחָשִינָה.
בשונה מהספר שנכתב בפרוזה, הליברית נכתבה בלשון שירית ובחריזה, וזאת בהשראת אבות ואימהות השירה הישראלית אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג שתחת כנפיהם אני מנסה להמריא.
ביקשתי להחזיר אל הבמה סוגה ספרותית וסגנון כתיבה שזוהרם הועם וזו ההזדמנות להעניק להם חיים בקצב הזמנים החדשים.

בעת כתיבת הטקסט נלקחה המוזיקה בחשבון כשחקן ראשי, זו שמנתבת את העלילה, מעצימה את הדרמה, מעניקה ייחוד ואופי לדמויות ופורשת את עולם הנפש שלהן מעבר למלים, שכן מוזיקה אינה זקוקה לשום מסדרון או חציצה.
את שיר הערש ששר אבא להדרה, הזמנתי מאלה מילך-שריף כאילו מדובר בתוכנית "כבקשתך" ברדיו הישן. לפני שנים רבות, בהיותי ילדונת, צפיתי בהצגת תיאטרון הקאמרי "אסתר המלכה" של נתן אלתרמן ואלכסנדר (סשה) ארגוב. שיר הערש ששר הליצן למלך אחשוורוש היה רגע מכונן בשביל הילדה שהייתי והפך מאז לנכס צאן ברזל בזמר הישראלי.
אל הגובה הזה כיוונתי את הכנפיים שלנו, ואלה בנדיבותה, נענתה לבקשתי והלחינה שיר למתקשים להירדם - כמוני...
אולי נזכה לתרום שיר ערש חדש לאוסף הישראלי.

הפרדסים נעלמו מזמן מתחת לשלמת בטון ומלט נדל"נית. גם הניחוח המשכר אבד. הליברית נכתבה מתוך מבט של היום, כאשר בתוך הגעגוע הבלתי-נמנע לעולם הישראלי בראשית דרכו, תמים כגלויה מצוירת, מתקיימת גם קריצה אירונית נוכח אותו להט יוקד של ראשית הדרך. התחושה החגיגית שאפפה אותנו פעם על היותנו חלום שהתגשם, מהולה בעת הזאת בהתפכחות ובטעם חושחשי משהו.
כמיהתה של הדרה למצוא את מקומה היחיד מול ה"אנחנו" הגורף, היא בבואת ההתבגרות הכואבת של כולנו. מי לא מבקש לפרוץ את גבולות הפחדים של עצמו, להינתק לרגע מהמקום הקטן והדחוס עד מחנק ולמצוא חירות? "אולי נגלה פרדס מכוכבים", נאמר בסוף המחזה.
להביט על עצמנו ממעוף הציפור. לעוף מכאן - תרתי משמע.
"אין יהודים מעופפים. לישראל הולכים יחפים", אומרת טובה במחזה, אשה שמסתירה את היותה פליטה ועקורה, שאף היא מנסה נואשות למצוא אהבה ולהקים בית.
בשבילי אין מקום אחר זולת הארץ הזו. גם אם כנפיה קצת שבורות.
אני עפה וחוזרת. תמיד מחפשת את המקום שבו התכלת נעלמת.


נאוה סמל

מעריב, ינואר  2010

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017