אשה שלא הכרתי, טרקה את הדלת ולא נתנה לי להיכנס.
היא אמרה: אמא שלך צריכה לנוח עכשיו.
בסדק הנסגר עוד הספקתי לראות את הבקבוקון על השידה ואת המגבת הלבנה שעטפה את המצח של אמא. ניחשתי שזה המצח, כי את הפנים אי אפשר היה לראות בגלל החושך.
האשה שלא הכרתי הורידה את התריסים והוילונות ועשתה לילה באמצע היום. אחר כך היא שלחה אותי למטבח להכין את השיעורים בשקט ואיימה שהיא תבדוק אם הכנתי גם את התרגילים בחשבון ואני לא ידעתי מי גילה לה שאני לא מכינה אף פעם.
לא הוצאתי קול. בקושי נשמתי. כי כשאומרים לי שאמא צריכה לנוח, אני כבר יודעת שיהיה לילה באמצע היום.
חידדתי את העיפרון בשקט בשקט על השעוונית המשובצת שאמא משפשפת אחרי כל ארוחה עם סבון ומייבשת במגבת. היא כל כך פוחדת שהמחברות שלי יתלכלכו, למרות שאני אומרת לה שפירור לחם או טיפת מרגרינה זה לא לכלוך.
אספתי לתוך כף היד, כמו קערית קטנה, את החידודים שאני כל כך אוהבת, שבשבילי הם התלתלים של העץ וקיללתי בלחש את האשה שלא הכרתי, מפני שרק אני יודעת איך לטפל באמא שלי כשהיא צריכה לנוח, ואני לא מבינה למה הם - שאני לא יודעת בדיוק מי הם - תמיד שולחים אלינו הביתה נשים זרות.
האשה שלא הכרתי אמרה, את יכולה לקרוא לי "דודה", אבל אני לא הסכמתי. רק אחי הקטן הסכים.
כשלקחתי אותו מהגן הוא אפילו לא שאל איפה אמא ולא הייתי צריכה לספר לו ששוב היא צריכה לנוח, כי הוא הבין מיד. הוא החזיק לי את היד בכוח, כמעט הכאיב לי.
לפני שנכנסנו הביתה, הוצאתי את חבל הקפיצה שלי מהילקוט וקפצתי את הכמעט כאב. האשה שלא הכרתי נכנסה למטבח ושאלה אם גמרתי להכין שיעורים. היא הזיזה את המחברות שלי והתחילה לשפשף את השעוונית המשובצת. אמרתי לה, תפסיקי, את לא אמא שלי. אחר כך היא אמרה לי ללכת לספרייה. אמרתי לה שעוד לא גמרתי לקרוא את הספר, אבל שוב היא אמרה שאמא צריכה לנוח ושאני כבר ילדה גדולה.
אמרתי לה, את לא מבינה כלום וזרקתי עליה את הספר שהיה עטוף בנייר חום, כמו הסנדוויצ'ים של אמא. זה היה ספר על עצים מכל מיני יערות בעולם, כי אני אוהבת לקרוא רק על דברים קיימים או שקרו באמת, ובמיוחד אני אוהבת עצים שלא צומחים בארץ שלנו, או ליד הירקון, שם אנחנו גרים.
את הספר הזה אני לוקחת עוד פעם ועוד פעם בספרייה, למרות שהספרנית מגלה מיד שרק השם שלי רשום בכרטיס שמודבק לכריכה הפנימית, ושאף ילד לא קרא את הספר הזה חוץ ממני.
לכל עץ יש ציור - לא תמונה ממצלמה - והשם כתוב מתחת באותיות מתולתלות, ואני תמיד פותחת קודם את הדף של העץ שקוראים לו בּוּקִיצָה, כמו שם של אשה יפה. הבוקיצה פורשת את הזרועות שלה, כאילו היא רוצה לחבק את כל העולם ואני רוצה לחבק אותה בחזרה, אבל מה אני יכולה לעשות שהיא צומחת לה רק ביערות רחוקים. אתמול הקראתי לאחי הקטן מהספר, אבל הוא תכף השתעמם. ורק הקטע על העץ הכי זקן בעולם מצא חן בעיניו, כי אני הסברתי שאפשר לדעת את הגיל לפי מספר הטבעות שבגזע, והוא תכף התחיל למשש את עצמו ולחפש טבעות.
אחר כך הוא אמר שאולי אמא זקנה מאוד ובגלל זה היא כל הזמן צריכה לנוח והוא שאל מתי עצים מתים.
אמרתי לו שישתוק.
ספר העצים שזרקתי לא פגע באשה שלא הכרתי והיא אפילו לא כעסה. הרימה אותו מהרצפה והיה נדמה לי שהיא רוצה לפתוח. חטפתי אותו ממנה, ורצתי כל הדרך לספרייה. הספרנית הציעה לי ספר אחר, אבל אני לא הסכמתי.
אחר כך האשה שלא הכרתי נתנה לאמא לאכול דייסה בכפית והרשתה לנו להיכנס לחדר. אחי הקטן לא הוציא מילה, רק נדבק אלי מאחור, כי הוא לא אוהב את זה שאמא כל פעם צריכה לנוח.
אמרתי לאמא: אל תדאגי, אנחנו מסתדרים מצוין, וקיוויתי שהיא תגרש את האשה שלא הכרתי, כמו שהיא כבר עשתה פעם.
גם אמא לא דיברה. היא אף פעם לא מדברת כשהיא צריכה לנוח. היא אפילו לא בוכה. אני חושבת שהיא לא יודעת איך. בפעם הקודמת יצאו מהפה שלה מין צעקות בלחישה, ואחי הקטן נבהל, אבל אז ירדתי איתו לירקון והושבתי אותו מתחת לאקליפטוס וסיפרתי לו שזה עץ זר שהגיע אלינו מאוסטרליה ונתקע פה.
למרות שכבר היה לילה באמצע הלילה, התריסים והוילונות היו עדיין סגורים. התנועה היחידה שאמא עשתה הייתה להזיז את היד, כדי שלא אפתח את החלון, כאילו היא מעדיפה את החושך שבפנים על זה שבחוץ.
אז, מתחת לאקליפטוס, אחי הקטן שאל מתי אמא תגמור לנוח, והוא גם הוסיף שאימהות אחרות... אני מיד חתכתי אותו ואמרתי לו שאסור להשוות אימהות.
אחר כך אחי הקטן אמר שהוא מרחם על האקליפטוס שבטח מתגעגע לבית שלו והלוואי והיינו יכולים לעקור את כל העצים שליד הירקון ולשלוח אותם בחזרה לאוסטרליה.
שנינו לא ידענו אם אוסטרליה זה רחוק או קרוב.
זה מה שאחי הקטן שאל כשהוא נכנס למיטה שלי בלילה. מהחדר של אמא לא בקע שום קול ואני קמתי מדי פעם והנחתי את האוזן על הדלת כדי להקשיב אם יש שם צעקות בלחישה. זה היה נעים להניח את האוזן על העץ הקריר וחשבתי שאולי הדלת עשויה מבוקיצה.
האשה שלא הכרתי אמרה שהיא תחזור בבוקר. כשהיא כיבתה את האור, אחי הקטן אמר לה "לילה טוב, דודה" ואני סובבתי לו את הגב.
אמא המשיכה לנוח גם ביום שאחרי וגם ביום שאחרי שאחרי ואחי הקטן לא שאל יותר שאלות טיפשיות. רק פעם אחת הוא עמד בכניסה למטבח והסתכל באשה שלא הכרתי כשהיא התכופפה אל השולחן ושפשפה את השעוונית המשובצת, והוא שאל אם גם היא רוצה לנוח לפעמים והאשה שלא הכרתי התרוממה, הסמרטוט נפל לה מהיד והיא וחיבקה אותו.
סובבתי להם את הגב.
באחד הימים שאחרי שאחרי, ציירתי מהזיכרון את הבוקיצה והנחתי על השידה, ליד הבקבוקון של אמא. העיניים שלה היו עצומות ורק אני דיברתי. סיפרתי לה שקיבלנו תעודות וגם אם אני התלמידה הכי גרועה בחשבון בכל בית הספר, המורה לציור נתנה לי ציון לשבח.
אמא פקחה את העיניים ולרגע היה נדמה לי שהן רוצות לקום. משכתי אותה בכוח מהמיטה ושתי הזרועות שלה נפרשו לצדדים. אז נכנסה האשה שלא הכרתי וצעקה: מה את עושה? ילדה משוגעת!
בלילה החזרתי את אחי הקטן למיטה שלו, ולחשתי: אם האשה הזרה תגיד עוד פעם את המילה אני אהרוג אותה. אחי הקטן סובב את הגב, אבל זה היה מתוך שינה.
בכל זאת, את ציור הבוקיצה האשה שלא הכרתי השאירה בחדר של אמא, ליד הבקבוקון. היא כבר לא האכילה אותה דייסה בכפית, אלא מרק עוף שהריח שלו התפשט בכל הבית, כשחזרנו מבית הספר ומהגן. האשה שלא הכרתי אפילו הרשתה לאחי הקטן לאכול ישר מהסיר והוא כבר סיפר לגננת שיש לו דודה הכי טובה בעולם. לחדר של אמא הוא לא נכנס יותר.
ואני דווקא נכנסתי שוב ושוב לתוך הלילה שבאמצע היום והלילה. העיניים שלי כבר היו מאוד מחודדות והן מצאו קודם כל את ציור - כתם לבן ליד הראש של אמא. בעיפרון ציירתי לבוקיצה עוד ענפים שנפרשים לצדדים והצמחתי לה המון עלים ואפילו פרחים הוספתי, למרות שבספר של הספרייה הם לא מוזכרים.
בחושך ציירתי, כמו עיוורת.
פעם אחת אמא חייכה, אני בטוחה. זה קרה באמת.
שאלתי: מתי תגמרי לנוח, אמא? הבטחתי שאקח אותה לטיול לירקון ואנחנו נשב מתחת לעץ - לא חשוב אם זה סתם אקליפטוס אוסטרלי - ואחי הקטן יספור את הטבעות בגזע ויראה לה איך העץ צומח עוד ועוד בלי לפחד. אמרתי לה, אני אעשה הכול, אפילו את השיעורים בחשבון, אם את רק תקומי מהמיטה, אמא.
אבל היא סובבה לי את הגב.
זה כבר היה כשהאשה שלא הכרתי טפטפה מים עם סוכר לתוך הפה שלה. היא סילקה מהבית את כל החגורות והתיקים של אמא, אפילו את החגורה של חלוק הרחצה ממגבת, ורק את חבל הקפיצה שלי הצלחתי להחביא מתחת למיטה. וכשהלכתי לספרייה, לא שכחתי לקשור אותו מתחת לחצאית.
חיפשתי בכל המדפים ספר שיסביר לי איך עוזרים לבן אדם שהרגליים שלו לא משותקות והוא לא שבר את הגב, או שום איבר אחר שאנחנו מכירים, ובכל זאת הוא לא מסוגל לקום מהמיטה. אפילו גררתי בגניבה את הסולם הגבוה וטיפסתי עד למדף העליון בספרייה, שם יש ספרים שאף אחד בעולם לא קרא, גם לא הספרנית. היא עמדה מתחתי והציעה לי ספרי הרפתקאות ואגדות ואמרה שלא מספיק לקרוא רק את מה שקרה באמת, כי בעיניה הספרים הכי יפים הם אלה שמספרים את מה שלא יכול לקרות בכלל.
אמרתי לה, הכול יכול לקרות. כמעט נפלתי מהסולם. היא הושיטה לי יד, רצתה לעזור לי לרדת, אבל אני לא הסכמתי.
היא אמרה שהספר שאני מחפשת לא קיים. בשקט היא הציעה שאני אכתוב אותו.
זה קרה ביום שלפני שלקחו את אמא מהבית. אחי הקטן סיפר בגן שלו שהיא נמצאת באוסטרליה. האשה שלא הכרתי נשארה איתנו ולא הייתה לי ברירה אלא להכיר אותה. אחי הקטן קרא לה קודם בשם שלה ואחר כך - אחרי האחרי שאחרי - הוא התחיל לקרוא לה "אמא".
הפסקתי לסובב לו את הגב.
ציור הבוקיצה, ככה האשה סיפרה - ממש נשבעה לי - היה אחוז בין האצבעות של אמא, גם כשכיסו אותה, אבל עד היום אני לא בטוחה שזה קרה באמת.
אני זוכרת את האשה שעדיין לא הכרתי פותחת את התריסים והוילונות, ולמרות שהחדר התמלא באור, בשבילי הוא נשאר חשוך. ישבתי במטבח בשקט - בקושי נשמתי - ומעל לשעוונית המשובצת חידדתי את העיפרון, עד שנשארו ממנו רק תלתלים של עץ. כף היד שלי התמלאה כמו קערית קטנה ולרגע - רק לרגע - גם אני רציתי לנוח.

פורסם בקובץ "צלליות", הוצאת כנרת זמורה ביתן, עורך: אתגר קרת 2005.