קטע

מה כבר נשאר לנו מהפעמים הראשונות? הרשימה התקצרה. רק הדברים המפחידים. הפעם הראשונה שנאבד את הורינו. הפעם הראשונה שנאמר "קדיש", שאחד מאיתנו ימות ממחלה, יאבד איבר, יעבור ניתוח מעקפים, יחטוף שבץ מוחי, יטופל בכימותרפיה. הפעם הראשונה שנלווה חבר שלא נפל בקרב, שנאבד את השיניים ונגלה כי השיער כולו נשר. הפעם הראשונה שלא יעמוד לי. שתאבדי את הווסת.
לך רותם, יש עוד כל כך הרבה פעמים ראשונות. כל הרשימה כמעט לפנייך. אפילו לא ילדת - וזו הפעם הראשונה החזקה ביותר. 



הקומזיץ שלהם מוגן מהים, נראה מרחוק כמו אוהל אינדיאני. פירמידה מקרשים שבורים ועצים כרותים. אורנה לא מסתכלת עלי. לאט לאט פושטת את החולצה וזורקת על החוף. אחר כך היא מקלפת את הג'ינס, מפנה אלי את הגב, מעיפה את התחתונים ומדלגת. אני מנסה לתפוס אותה אבל היא מחליקה בין הגלים. השפתיים שלה מלוחות. אני מתאמץ לתפוס בה, אבל היא נסחפת. היא צועקת: "טל, שלא תשכח, אתה שומע! אף פעם אל תשכח", ובלי לתת לי הזדמנות להבטיח היא מטביעה אותי.
הכול שחור, השמים, הכוכבים, החול, המדורה שלהם. רק הגוף של אורנה לבן. אני צולל. הפה שלי מוצא את המקום ההוא, בין הרגליים שלה. אני לא נושם. יש לי מספיק אוויר כדי לחיות מאה שנה. פעם ייצא משם ילד. אורנה, תישארי איתי! אני מתכסה מים. אורנה צועקת. לא יודע להבדיל אם זה כאב או תענוג.
אני לא אשכח, אני נשבע. כשהילדים שלי - אם יהיו לי בכלל - ישאלו אותי, אני לא אתבלבל.

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017