קטע

כל הנשים שילדו איתי כבר הוכנסו למחזור ההנקה, ולי לא הביאו שום ילד. הלכתי את האחיות. עדיין לא חשדתי. הנפש מגוננת על עצמה. שכנעתי את עצמי שהילד קטן אולי, שמחכים לי אינקובטור, צינורות, מזון מיוחד. לא הייתי מוכנה לדוקטור מכובד שסגר את הדלת אחרי ואמר: "הילד סובל מתסמונת דאון!" פתאום היה לי קר נורא.
הוא אמר: "אל תיקחי אותו הביתה, לא כדאי שתראי אותו בכלל, שלא תתקשרי." היה לו קול מתכתי, כאילו דרך מכשיר. "את מבינה, הוא מונגולואיד." מילת זוועה. רק אחרי שראיתי את זאביק דוהר מסביב לבנין, נקבו לי העובדות את התודעה. צמרמורת אחזה בי. השדיים עינו אותי. ילד מפגר?? לי? לי? כמו להביט אל החלון של עצמך ולראות בבואה מעוותת.
לרופאים היה הכל ברור. פגם גנטי. כרומוזום מספר 47 מיותר. סתם עוד מקלון זעיר וכל המערך העדין ששמו בן אדם מתמוטט. רשמתי בטופס- תלמה כרמון, בת שלושים ושש, קרייריסטית מתוסכלת, אחת שחלמה להיות פיקאסו, ודווקא כשמצאה את עצמה סוף סוף, בא מישהו ומחרבן לה את החיים. האדמה נפערת פתאום ואת צונחת, ואין בכלל קרקעית. רק אני והתינוק הזה. זה התינוק שלך תלמה כרמון. הוא גדל בבטן שלך. לא יעזור לך שום דבר. זאת הבושה שלך, הכתם שלך.
הרופא דיבר על לבי. "תתפטרי מהבעיה". אפילו לא אמר ילד.

האחות הושיטה לי חבילה לבנבנה ואמרה: "קחי." היא נשארה סמוכה אלי, בטווח עין, להשגיח שלא אעשה חלילה מעשה נואש. נשמתי נשימה עמוקה והבטתי בו. פנים זעירים פחוסים, עיניים עצומות בכוח, פה קטנטן. הוא הניע ראשו מצד אל צד בחוסר מנוחה, כמסרב לאחיזה שלי. חיבקתי אותו בזהירות. נגעתי בראש האפרוחי. קופסה למוח שלא יתפתח כמו מוחות אחרים. מתחת לאצבעות הרגשתי איך הלב שלו פועם, מהיר. קצב מואץ, כמו חיה לכודה. היד שלו רטטה. על פלומת השיער הדקה שלו התנוצצה טיפה שקופה של זיעה.
אלוהים, זה בן אדם. אין זו אשמתי ולא בחירתי. זה שלי. לא הרגשתי אז שום אהבה אליו, רק משהו חם שפקע בפנים. באותה שניה חדרה לתודעה שלי גם העובדה שזאביק התגלח. התינוק פרץ בבכי והפנים שלו התעוותו. הוא לא היה יפה.
התחלתי לצאת מהתינוקיה והוא בזרועותיי. האחות התחילה לרדוף אחרי. "לאן את חושבת שאת לוקחת אותו?"
"להנקה", אמרתי, "את לא רואה שיותם רעב?"
ככה בלי הכנה, זינק השם שלו - יותם.

 


יותם לא צריך להחזיק מקל עם ראש חמור כדי שיזהו אותו ויצעקו אחריו. הרחוב מלא רוחות רעות, וסתם בורים. ספרטה לא שקעה. גם היום מוכנים להשליך את החלש מראש הצוק. לעם ישראל נחוצים תלמידי חכמים ולא מפגרים.
כל זמן שאנחנו חיים, נעמוד ליד השערים כדי לחכות לו. הוא ייצא והילקוט מתנדנד על גבו - עדיין לא מרופט. ילד קטן עם ילקוט גדול. החוץ מחכה לו - פראי ועוין, אבל אני יודעת היום שכולנו נכים. גם לנו יש עיניים מלוכסנות וארשת מטופשת - אלא שלמזלנו הם מוסתרים בפנים...

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017