חדשות

הכתבה המלאה
לכל החדשות לחצו כאן
חיפשתי את הנקודה שעליה דיבר מסייה מוריס, הנקודת הפלאית בשמים שבלעדיה אי אפשר לעוף. לא היבטתי למטה, כי מסייה מוריס אמר שכאשר מטפסים צריך להפנות את הפנים והמחשבות למעלה. האדמה, הוא אמר, היא כמו משקולת כבדה, ולכן אפילו העיניים צריכות לברוח מהמלכודת שלה. העלים ליטפו אותי. הם היו הרבה ידיים רכות בלי ציפורניים. אני מותחת את הרגליים, פורשת את הזרועות, והאצבעות הכסוסות שלי נעשות ארוכות-ארוכות. אני נוגעת בשמיים, או שהשמיים נוגעים בי. התכלת עדיין ישְנָה, אבל דהויה יותר. מסייה מוריס צדק. בגובה התכלת הולכת ונעלמת. אני מרגישה כאילו מישהו או משהו תופס אותי בשורשים של הראש. כל הפנים שלי פונים עכשיו רק למעלה. יש רק למעלה. אין למטה בכלל. אין אדמה, ואין מי שקבור מתחת לאדמה. אני עוצמת את העיניים…
© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017