באמצע שנות השמונים ראה אור ספרה הראשון בפרוזה של נאוה סמל, היא קראה לו כובע זכוכית, אסופת סיפורים קצרים על הבנים והבנות של הניצולים, אלה שהיא קראה להם 'דור שני'. 'כובע זכוכית' היה הדימוי שנתנה הסופרת לירושה המורכבת שירשה היא מהוריה, יצחק ומימי ארצי, שניהם ניצולי שואה, ורבים כל כך מבני דורה. הספר ראה אור בתקופה של 'אפר ואבק' במוזיקה, של 'בגלל המלחמה ההיא' בקולנוע, והוא היה חלוץ ספרותי, ספר ראשון לעסוק בילדים של אלה שחזרו משם. 'כובע זכוכית' זכה בפרס משואה, ראה אור במספר מהדורות כולן אצלו מן המדפים. שנתיים לאחר לכתה של הסופרת, עשורים אחרי הקובץ הנחשוני, ראה אור כובעים של זכוכית – כל הסיפורים מן הקובץ הראשון ונוספים, שראו אור במהלך השנים וטרם קובצו בין כריכות. נועה מנהיים, עורכת הספר, כתבה עליו כך:

"לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתן... להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין."

בשנת 1985 קיבלו לראשונה ילדי השורדים והניצולים קול בפרוזה. הקול הזה היה קולה של נאוה סמל. בספרה השני, קובץ הסיפורים הראשון שלה, "כובע זכוכית", הניחה על הדף נוף אנושי פנימי שכולו התנפצות, דמויות המבקשות לאסוף את רסיסיהן, ילדים ההולכים על שברים שנפוצו לכל עבר בעקבות הדף הטראומה של הוריהם.

קשה להמעיט בעוז שנדרש היה בכדי להעניק מרחב ונוכחות לחוויותיהם הפנימיות של בני הדור השני, לחשוף את הצלקות שנגרמו להם - גם להם - להשתמש בלשון האמנות בכדי לתקף את כאבם של מי שגדלו בצלו המקפיא, המשתק והתובעני של הזיכרון. קשה לחוש ראוי לסיפור משלך כאשר מתקיימים לצדו של סיפור אחר, כזה שאינו מסתיים לעולם, כביר ונורא. לנאוה סמל היו העוז הזה והלשון הזו, כמו גם הבנה מעמיקה באשר לאופן שבו עשויות האמנות והבדיה להעניק לזיכרון חיים ארוכים יותר מחייהם של הזוכרים.  

ביצירותיה, שהתפרשו על פני מגוון תחומים – שירה, מחזאות, תסריטאות ועוד – ובספרות שכתבה סירבה סמל בעקשנות להיכלא מאחורי סורגי סוגה. לאורך עשרים ושלושה הרומנים, קבצי השירה והסיפורת שראו אור בחייה נעה סמל מהראליסטי לפנטסטי, מהאוטופי אל הדיסטופי, מהעבר כפי שיכול היה להיות אל העתיד שאולי לא יהיה לעולם. טווחים אלו מתחו ואתגרו את הגדרת הזיכרון ואת החירות לעשות בו מעשה אמנותי, לא כדי לערער אותו או עליו, אלא להיפך, כדי להבטיח שלא יישכח.

כי עבור סמל, הזיכרון היה מעשה, בכל מובני המילה. הוא היה סיפור מעשה, ומעשה שהיה, ודבר שעושים אותו ואתו – באומץ, ביופי ובמעוף של דמיון, המאיר גם ברגעים החשוכים ביותר ששרטטה. 

הרומן האחרון שלה, סיפור האהבה הגדול של "פאני וגבריאל", הביא את יכולותיה לשיא רב עוצמה, כאשר השתמשה בפיסות של בדיה בכדי להטליא בעזרתן את מארג המציאות אותו חוררו המלחמה והשתיקה. הסיפור הקצר "גבריאל ופאני" המופיע באסופה שלפניכם, הוא הזרע שממנו נבט הרומן. לצדו תמצאו כאן סיפורים נוספים שחוויות הדור השני ומעשה הזיכרון משותפים לכולם, ואשר קובצו כאן לראשונה מתוך מגוון יצירותיה של סמל. בהם שלובים ושזורים סיפורי "כובע זכוכית", שראה אור לראשונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים" ושבאדיבותה אנו גאים להשיב אותם אל מדף הספרים לאחר היעדרות ארוכה. את האסופה מלווה אחרית דבר מאת הסופרת שהרה בלאו, אחת הדוברות הבולטות של בני הדור השלישי שנטלו מנאוה סמל והיוצרים שבאו אחריה את הלפיד במרוץ השליחים של הזיכרון.        

נועה מנהיים

קישור לרכישת הספר באתר ההוצאה

אירוע השקת ספר בקאמרי. בהשתתפות: דרור קרן, שרה פון שוורצה, עמוס תמם, עידית טפרסון, שהרה בלאו, חנה יבלונקה, נועה מנהיים, נעם סמל.

מנחה: שירי ארצי. הפקה ובימוי: אבי גז, עריכה אומנותית: איה אליה, מוזיקה: אייר סמל.

אחרית הדבר של הספר, מאת הסופרת שהרה בלאו, התפרסם באתר WALLA לרגל יום השואה 2019

על הזיכרון בספריה של נאוה סמל, ד"ר ליאת שטייר-לבני, פורסם בYNET

שירי ארצי על הספר בעצרת יום השואה באוניברסיטת תל אביב

קטע מתוך 'שושנה בים התיכון', זוכה הפרס הצרפתי לספרות לבנטינית, פורסם מעריב

על ההתעוררות המאוחרת של המו"לים לסופרות הנשים, ועל 'כובעים של זכוכית', TheMarker

המלצה על הספר, כלכליסט