מתי החלה השואה ומתי הסתיימה?
במשואה - המכון ללימודי השואה, נדרשים צעירים ישראלים להתוות תאריכים על גבי פיסת נייר ארוכה המייצגת את ציר הזמן. אחד אומר: "השואה החלה בליל הבדולח". שני אומר: "בועידת ואנזה שבה הוחלט על ה"פיתרון הסופי"". רבים מבני הנוער רשמו "אושוויץ".
התשובות השונות ולעתים סותרות, אינן תוצאה של בורות, אלא הן עדות עמוקה לקשר הסבוך בין הזיכרון והזמן. התשובות המעניינות ביותר בעיני הן לשאלה מתי הסתיימה השואה. רבים מהצעירים סימנו את סוף מלחמת העולם השניה, אבל היה מי שרשם כי השואה הסתיימה במלחמת ששת הימים, והיה גם מי שסרב לנקוב בתאריך סיום בכלל...
התחלתי לכתוב על השואה בגיל עשרים וחמש, בראשית שנות השמונים. תחילת התהליך שבו העזו ישראלים צברים להתמודד עם העבר של הוריהם ולא לפחד מהבבואה ה"לא ישראלית" שהשתקפה במראה.
ספר לימוד לכיתה אלף שיצא לאור בשנת 1957 עוקב אחרי מחזור המועדים המתהווה של החוויה הישראלית. בע"מ 110 מסתיים פסח, ובע"מ 111 - הפרק העוקב - מוקדש ליום העצמאות.
למרות שחוק "יד ושם" ויום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר היו אז קיימים, השואה איננה נזכרת בספר. רק עקבותיה, ואולי מסקנתה חבויים בשורות: "ישראל היא ארצנו, ארץ אבותנו, ארץ מולדת לכל יהודי בעולם".
הפרידה שלנו מהזהות היהודית היתה טראומטית. לא פרי של התפתחות טבעית, מותרות שלהם לא זכינו. נורמנים וסקסונים הפכו לבריטים ברצף של שנים על שטח מחייה אחד, ואילו המעבר מ'יהודים' ל'ישראלים' היה חד, כואב, וחייב מחיר יקר. לקח לדור שלי זמן על מנת להתפייס עם הזהות הקודמת של אבותיו ולא לראות בה דימוי שלילי.
תמורה גדולה התחוללה בשנות השמונים במושגי הגבורה - מן המילה "גבר", ואני קושרת אותה גם למלחמת לבנון, המלחמה השנויה במחלוקת, שלא עמדה בקנה אחד עם המושג "צבא הגנה לישראל". כעת היינו בוגרים דיינו כדי לעמוד מול דימוי עצמי אחר, לכאורה "חלש" ו"פגיע" יותר, ולשאול את עצמנו, אולי בפעם הראשונה, מה היינו עושים אילו היינו במקום שבו עמדו הורינו?
מבחינתי היה זה המעבר משואה פולחנית וטקסית ל"שואה פרטית" - כשם אחד מהסיפורים בקובץ שפרסמתי בשעתו "כובע זכוכית". ניצול השואה לא היה יותר דמות עמומה בסרט שחור-לבן, בספר לימוד, בסיסמה של בית הספר, בנאום רווי פאתוס מפי ראש הממשלה בהר הרצל. ניצולת השואה היתה במטבח בבית שבו גדלתי. במקום הכי קרוב, ליד המחבת עם הקציצות והפירה.
ניצולת השואה הייתה אמא שלי.
אמנות הסיפור במשמעותה העתיקה היא אמנות הריפוי, כשהסיפור הוא דלייה ממעמקים. את סיפורה הפרטי של אמי, שכולו אובדן וצלקת שהיא נושאת לכל חייה, ניסיתי להעביר באמצעות אמנות הסיפור שלי, כאשר אני מודעת לסגולות הריפוי, אם כי ברור לי גם שאין תיקון מושלם.
את הדיאלוג הזה אני ממשיכה לאורך השנים, עם אמי, עם ניצולים אחרים, ובעיקר עם עצמי, מתוך מודעות לזמן האוזל. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לשמוע על השואה הפרטית כעדות ממקור ראשון. לתת לה שֵם.
את הכתיבה אני רואה כמסע שלי על ציר הזמן, כמו אותם בני נוער שנדרשים לסמן תאריכים ומועדים. אני עושה זאת לא מנוסטלגיה, אלא לצורך בירור עמוק של המרכיבים הקדומים בזהות שלנו אשר פועלים עד היום וממשיכים לעצב אותנו בעל כורחנו. קודם נדרשנו לאתר אותם, להודות בהם, ואחר כך לא לברוח מן העוצמה שהם משדרים. כתיבה על צלקת השואה היא חתרנות נגד אותה יציקה של ישראלי חדש, חף מכל עָבָר. היא תובעת היענות לאותו הדהוד סמוי שהתקיים כל העת מתחת לפני השטח ואשר במשך שנותינו הראשונות הדפנו אותו הצידה.
קיימת מחזוריות במודעות הישראלית לנושא השואה - משתיקה והתכחשות ועד פתיחות בדרגה זו או אחרת. הגרף הזה עולה ויורד, בה בעת שישראל ממשיכה לחיות בצל של איום ואי-התפייסות עם המרחב והזמן, וככל שהצמא להתנרמל מתקיים בכל מחיר. בעידן הנוכחי של נהנתנות, ופוסט-ציונות, כאשר אנו נאחזים באשלייה שאנחנו כשאר עמי העולם, גם השואה נדחקת שוב לתיוג פולחני.
ישראל עסוקה בהווה שלה והוא גורף אותה בעל כורחה. אין לה אמון בעתיד, ומתוך כך היא גם חוששת מעברה שלא יגרור אותה חלילה אחורנית. כותרת מפגש הסופרים הבינלאומי הזה היא "לכתוב את העתיד היהודי". אודה ואתוודה, בשבילי "לכתוב את העתיד הישראלי" זה עדיין בסימן שאלה.
ואולם אינני פוחדת יותר לסכן את זהותי, שמא תדבק בה גלותיות. אינני מאויימת יותר. הישראליות שלי איתנה מספיק. כל המסע שלי כסופרת נועד להתפייס עם המרכיבים הלא נוחים והפחות ייצוגיים שבזהותי - הפגיע, המבוהל, המתבצר.
אני בת לדור שההתמודדות עם השואה נבחרה בשבילו. אני לא בחרתי את הנושא. לאובדן ולכאב שעברו הורינו הייתה נוכחות שקופה בתוך הבתים שבהם גדלנו, עד לאותו רגע שבו אי אפשר היה יותר להתחמק. האם הדור הבא יבחר להתמודד מתוך בחירה עצמאית משלו? אין לי תשובה. אני יכולה רק לקוות.
המאה הקודרת הזו מתקרבת אל קיצה. סוף האלף. שאלת הזיכרון חורגת מדלת אמותיהם של הניצולים ואפילו ממדינת ישראל שנוסדה אחרי השואה. זו שאלה של כל ישראלי, כל יהודי, כל בן אדם. כיצד נוליך הלאה את הזיכרון?
הלכתי אל המתים כדי לשאול. אנשים הניצבים לפני מותם הוודאי משאירים צוואה לאלה שעדיין לא נולדו. יאנוש קורצ'ק כתב: "אדם חייב לדעת להנציח בעיפרון את הדברים שהיה רוצה לשמור. מי שאינו יודע זאת, אנלפאבית הוא.... הנה מעמד, הנה פנים, הנה עץ, אשר כהרף עין ייעלמו מעיני העולם."
בתנ"ך מופיע הפועל "זכור" 172 פעמים, הוראה לשונית של חובה. הזיכרון ביהדות הינה מצווה דתית.
הלכתי אל אמא. שאלתי: איך את רוצה שהזיכרון יעבור הלאה? האם בדגם של הגדה של פסח, ואולי בדפוס של גירוש ספרד? האם ידהה הזיכרון לכדי נוסחה, טקסית או ליטורגית, עם אמירות קבועות ומנהגים מדודים וידועים מראש?
אבי סיפר לי פעם על מסעו של נפוליון לרוסיה. יום אחד הגיע הקיסר הצרפתי לעיירה יהודית ביום תשעה באב. ראה את כל היהודים יושבים על האדמה ובוכים. שלח את מפקדו הבכיר המרשל נאיי לדרוש, מה פשר הבכי?
חזר המרשל ואמר: "הם בוכים על אירוע שקרה להם לפני אלפיים שנה."
"לך תברר מהו אותו אירוע", דרש נפוליון ושלח את המרשל שוב.
חזר מרשל נאיי ואמר: "הם בוכים על חורבן בית המקדש שלהם."
אמר נפוליון: "עם שבוכה על אירוע שקרה לו לפני אלפיים שנה, לא יימחק מההיסטוריה."
"כובע זכוכית" עתיד לצאת לאור שוב בחודש הבא, אבל אני לא מסתפקת רק בכתיבה. מאמינה שמוכרחים גם לעשות מעשה תכליתי, מעבר למלאכה הספרותית, חשובה ככל שתהיה. לכן הצטרפתי להנהלת משואה - המכון ללימודי השואה שעורך סדנאות מוּדעוּת ויצירה לבני נוער. אחד הצעירים צייר עולם אפל מוקף בגדרות, אבל את הגדרות הדביק בסקוטש-טייפ, כשהוא מדגיש, "אפשר תמיד להוריד אותן". זה ילד ישראלי...
לקובץ המחודש נתבקשתי להוסיף עוד סיפור.
ליד ביתי, מרחק חמש דקות הליכה, יש גן שעשועים שאני לוקחת אליו את ילדי, תאומים בני שבע ושמו "גן צֵלִינָה". כאשר למדו לקרוא גילו הילדים כי המקום נושא את שמה של ילדה בגילם שנספתה בשואה. הוריה ששרדו נטעו את הגן לזכרה. לגן-העדן הילדותי שליד ביתי הקדשתי את הסיפור. במלאכת זיכרון משותפת ניסינו אם וילדיה, לזכור ילדה יהודיה אחת שמתה לפני למעלה מחמישים שנה.
האם הכתיבה היא תיקון? המושג הזה ביהדות טעון. תרגום לאנגלית דל מכדי להכיל את הכל. בשורות האחרונות של הסיפור החדש כתבתי:
אלה ילדַי האחרונים. אני כבר אקבר לצידה. הורים וילדים בטור גיאומטרי עולה. פעם יבואו ילדֵי ילדיהם ויצביעו: זו סבתא, זו אמא, הנה סדר נכון.
עולם מבדידים. מקלונים צבעוניים שלומדים בעזרתם חשבון.
אחד ועוד אחד הם לא תמיד שניים. אלף תשע מאות שלושים ושמונה עד אלף תשע מאות ארבעים וארבע. צלינה בגיל ילדַי. הגן שלה, אלף תשע מאות תשעים ושבע.
גן לא מספיק, הם אומרים. היינו עושים עוד דברים. למשל חנות ממתקים על שם צלינה.
שלווה מדומה, מרחק חמש דקות הליכה מהבית.
ועוד הם אומרים: זה לא כיף שיהרגו אותך סתם בזמן שאתה ילד קטן.
אני אומרת: ניקבר יחד, אמא. אין תיקון אחר.
דברים שנאמרו בכינוס בינלאומי של סופרים יהודיים "לכתוב את העתיד היהודי", סן פרנציסקו, פברואר 1998
הכינוס Writing the Jewish Future: A Global Conversation
אורגן על ידי The National Foundation for Jewish Culture, USA
פורסם בקובץ "משואה" 1998