מאמרים

עזרת נשים

בית חולים בנכר. אחיות מעירות עם שחר. אור דהוי מטפס על מנהטן. מתוך דמדומי הבוקר עולות לחישות רכות מעבר לוילון שלידי. האם אני הוזה? אני מקשיבה למלמולים בהשתאות. כך היתה סבתי מתפללת בכל בוקר. ובעוד הזכרון הזה צף בי בעוצמה, נפתח הוילון ופנים צעירות מציצות אלי, בוחנות אותי בסקרנות של ילדה.

"בוקר טוב!" אומרת גיטל ומחייכת, "חיכיתי כבר שתתעוררי. גם את יהודיה, נכון?" ואחר כך היא פונה אל הוילון השלישי - עדיין סגור - וקוראת: "רייזל, בחורה מישראל איתנו." ואת המילה "ישראל" היא מבטאה כאילו נחתתי זה עתה מהמאדים.

נשים בהריון דינן שהן מחלקות את המצוקה האינטימית ביותר, וגם לידה מפילה מחיצות ומבטלת גבולות, והנה כך מוצאת את עצמה ישראלית חילונית, זו שמוגדרת כבת הדור החדש, בשכנות קרובה לשתי חרדיות אדוקות מוויליאמסבורג-ברוקלין.

חמישה ימים חייתי איתן, תחילה בחשדנות הדדית, בתחושה של שני עברי מיתרס, ואחר כך כבשה אותי הסקרנות וביקשתי להציץ לעולמן הזר. ובמין תום ילדותי הן פתחו אותו בפני, ואפילו העזו לשאול אותי יותר מארבע קושיות. גם את השביסים שלהן למדתי להכיר. זה מבד כותנה פשוט ליום יום, והלבן ממשי עם רקמת הזהב לערב שבת. וכאשר לימדתי אותן את שמי מצאתי עצמי מסבירה את מה שלא טרחתי לומר אף פעם לאיש: נאוה העברית הוא תרגום של שיינדל מיידיש.

מסע לשטעטל הקטנה של מזרח אירופה שחיה וקיימת בברוקלין של ניו יורק, ומסע לימי הביניים אל יהדות שקפאה והיא עומדת מבוצרת במריה, ממאנת לצמוח אל דברי ימי העם היהודי במאה העשרים.

גיטל בת עשרים. נשואה שלוש שנים. הפילה שלוש פעמים. זהו הריונה הרביעי - יקר המציאות. בעלה בן עשרים ושלוש, תלמיד ישיבה, דובר אנגלית עילגת. כשכבר נאות לדבר איתי ביום השלישי, לאחר שהתרגל לנוכחותי המטרידה, נזקק לאשתו כמתורגמנית והיה שואל אותה ביידיש, כמו במערכון של אורי זוהר כשכבוד הרב היה עדיין בצד שלנו, "מה היא אומרת?"

מנבכי המוח אני מגרדת שרידים של יידיש חלודה, לשון של זקנים, שבה הייתי דוברת בילדותי עם הסבתות, ולמען ההגינות בישרתי לשכנותי מראש שאני מבינה את השפה, וכך החמצתי את כל הרכילות שמאחורי גבי.

רייזל בת שלושים, גיל קשיש במושגי החרדים. שמונה פעמים כשלו הריונותיה, וכעת, מפרפר עוברה בין חיים ומוות, והיא מתפללת בדבקות, מחזיקה את הסידור מתחת לכר.

"את חזקה. את יודעת להילחם," היא אומרת לי, "הרי היית חיילת. מה עשית בצבא, ירית?"

ולאט לאט אני מתחילה לספר על ישראל לאלה שעדיין לא יודעים שהיא קיימת, ואפילו נאחזת במדרונותיה היפים בשביל עצמי, שלא תאבד לי חלילה.

רייזל אמנם ביקרה בילדותה אבל רק בבני ברק ומאה שערים.

"ואת הים ראית?"

"חס ושלום"!! כאילו הגלים הם תועבה.

בשביל מה צריך בכלל את מדינת ישראל?" מקשה רייזל.

אני מעלה באוב את חוק השבות, טוענת שהבית הוקם לתת מחסה לנרדפים.

"שמעתם פעם על סנט לואיס?"

גיטל חושבת שזה שם של עיר בארצות הברית, אבל היא לא בטוחה כי היא אף פעם לא למדה היסטוריה. מהזכרון אני דולה את סיפורה של האוניה הנושאת שם זה ועל סיפונה יהודים שהצליחו בדקה התשעים לצאת מאירופה תחת הכיבוש הנאצי ולא זכו למיקלט בשום מדינה, לרבות מעצמת המערב הגדולה. על עקבותיהם נאלצו פליטי הסנט לואיס לשוב ומרביתם נספו במחנות הההשמדה.

"אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל כי היא תובעת קרבנות והורגת אנשים!" מתריסה רייזל, "נפש אחת מישראל חשובה מאד, ותראי כמה יהודים כבר מתו בשביל המדינה שלכם." וכמעט אמרה "המדינה המיותרת שלכם."

אני מתאפקת שלא להתפרץ. אחרי הכל כאן בית חולים.

"מדינת ישראל קיימת כדי שאם יום אחד יקרה פה משהו נורא, את ובעלך והילד שיוולד לך תגיעו לדלפק של אל על בשדה התעופה, ושם יעלו אתכם על המטוס בלי לשאול שאלות. המדינה היחידה שתקבל אתכם בשעת פורענות היא ישראל שאתם לא מכירים בה."

עם טקסט כזה עוד יגייסו אותי לעבודה בסוכנות היהודית...

למזלנו, בטרם מתחוללת פה מריבה של ממש, מגיעה האחות, בודקת את האינפוזיות וסוגרת את הוילונות המפרידים. אני עוצמת עיני, רואה טורי פליטים, וחושבת שהרבה יותר מאשר פיסת בד מפרידה בינינו.

על אנואר סאדאת שמע בעלה של גיטל משהו. "הסכם השלום עם מצרים? מה באמת"?

שייקספיר? לא, השם אפילו לא מוכר לגיטל. רייזל דווקא יודעת שהוא היה מחזאי נוצרי, אבל היא לא קראה אפילו מחזה אחד שלו, כי המלמד אמר - והוא לדבריה דווקא איש משכיל מאד- שהשייקספיר הזה הוא אנטישמי. עובדה, הוא כתב מחזה על סוחר אחד יהודי מוונציה ותאר אותו באופן איום ונורא. קראו ליהודי הזה שיילוק.

קשה לי שלא לסנגר על ויליאם המושמץ. אני יורדת מהמיטה, כמעט מזנקת, רגלי יחפות, האינפוזיה מתנפנפת כמו כנף של ציפור, ובאמצע החדר, בזוית שבה גם גיטל וגם רייזל יכולות לעקוב אחרי בו זמנית, אני משחזרת באנגלית- לא ביידיש- את המונולוג המפורסם. האם אין ליהודי עיניים? ואם תדקרו אותנו האם לא נשתות דם?

כל כך נסחפתי עד שלא הרגשתי שכבוד הדוקטור נכנס.

"מיסיס סמל השתגעת? מה את עושה מחוץ למיטה? תחזרי לשכב תיכף ומיד!"

לכי תסבירי לו שהטיפולים הרפואיים לא פגעו בשפיותך ושאת חייבת, אין ברירה, להגן על כבודו הגזול של שייקספיר. במבוכה אני מצייתת, והרופא צוחק. לפני שהוא עוזב הוא מאחל בעברית "שבת שלום". אחרי הכל, בוא לא נשכח שאני בניו יורק... לפעמים נדמה לי שכאן מדינת היהודים האמיתית.

"למה הבן שלך לא מדבר יידיש?" את זה הן שואלות אחרי שבני הבכור אייר בא לביקור.

עברית, אני צועקת, אנחנו חיים בעברית, בשפה הזאת אנחנו עושים אהבה ובשפה הזו אנחנו מתים. יידיש הוא ז'רגון של כמה מאות שנים ואילו עברית היא שפתו של העברי הקדמון. רייזל טוענת שיידיש הוא הצופן שמקשר בין יהודים. אם יעלו על רכבת שני זרים מקצוות העולם, איך ידברו זה עםזה? ולשווא ניסיתי להסביר שקיימים גם יהודים באתיופיה ובתימן וגם באי ג'רבה שלחופי טוניסיה, האי האהוב עלי, והם אינם יודעים מילה אחת בלשון המזרח אירופית של השטעטל.

האם אנחנו בנות אותו עם? הן קוראות עיתון ושמו "דר ייד" (היהודי), ואת הספר "זכרונותיה של המורה רוחמה שיין". הן דוברות במין בליל מוזר המכונה פה "יינגליש" ומרכלות על השידוכים האחרונים ולמי נולד מה. כל עולמן נע סביב השמחות הוויליאמסבורגיות; הבריתות, החתונות והלידות. בילוי בשבילן זה לבקר מישהו מה'משפוחה'.

בגללן אפילו האחיות לא ידעו איך לאכול אותי. זן מוזר של יהודים, כזה שלא תובע מתפריט בית החולים מזון "גלאט כשר".

בששי הדליקו גיטל ורייזל נרות אלקטרוניים וכאשר הצעתי להן את שרותי הנדיבים לסיוע סרבו בתוקף להניח לי להיות "גוי של שבת" כדי שלא להחטיא בת דת משה.

בשבת בבוקר, כטוב לבן אחרי התפילה, נפתחו לספר לי כיצד הכירו את הבעלים וכמה משלשל השדכן לכיסו (שלושת אלפים דולר לשידוך) ומה עושים בפגישה, והאם בכלל יש לנערה זכות וטו? )כן. גיטל פסלה שניים לפני שנעתרה לתלמיד הישיבה (הקריטריונים? יחוס, מעמד, כסף, והיא - גיטל משפילה את עיניה- גם רצתה שהוא יהיה, איך אומרים, גוד לוקינג.

ועל כל שאלות המבחן והפרובוקציה שלי (ראית פעם טלויזיה? הלכת לסרט? קראת רומן? קראת אולי את שלום עליכם? מי זה? הוא סופר יידי דגול) הן עונות במקהלה: "אסור לנו", ורק ברייזל אני מבחינה בניצוץ מרדני קטן, אותו אני מלבה בלי יסורי מצפון.

"למה שלא תבדקי בעצמך ותחליטי אם טוב או רע. את יכולה לנסות ולקרוא את מוטל בן פייסי החזן, הוא לא ינשוך אותך."

ויש לי הרגשה שאם הייתי מאושפזת פה עוד חמישה ימים הייתי כבר מוציאה אותה לתרבות רעה ודוחפת לה בכוח את, נגיד, הלילה השנים עשר. אשה מתחפשת לגבר? רחמנא ליצלן.

נפגשנו שוב אחרי חודשיים. גיטל ואני ילדנו באותו לילה, ערב שמחת תורה. אחרי הצעקה הראשונה צעד בעלה ברגל לברוקלין ולא שב במשך כל הימים הבאים. היא שכבה במיטה, ילדה מגולחת ראש עם שביס של חג- זה הלבן עם ריקמת זהב- חולצת שד לתינוק תובעני, ואיש לא פקד אותה, כי חג ואין לחלל אותו.

ובעת שאני הזרה, הייתי מוקפת באהובי ובהורים שטסו מן הארץ להיות לצידי, חשבתי בכעס איזו מין יהדות מאובנת זו שמרחיקה ביום אושר כזה את האשה ממשפחתה ומשאירה אותה לחוג חג פרטי בבדידות.

ואולם גיטל לא נראתה אומללה, אולי מפני שמי שאינו יודע כללים אחרים לא מערער.

חבוש בשטריימל אלגנטי בא בעלה בתום שלושה ימים ואסף אותה הביתה. את שם הילד הסתירה, "כי אסור לגלות לפני הברית". הם דיברו ביניהם יידיש קולחת, ספוגת גלות, ואני זכרתי את סבא וסבתא שלי שלמרות הכל התאמצו ללמוד את העברית- כי היא המולדת האמיתית.

רק מנימוס שאלה גיטל לשמות התאומים שנולדו לי ובעודי הוגה את השמות העבריים התבוננתי היטב בפניה הקפואים, כאילו אמרתי מלים בהוטנטוטית. לידינו מתחו האחיות את הוילונות. שוב הפריד בינינו כל העולם.

פורסם במדור "גלויות מניו יורק", עולם האשה 1990

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017