מאמרים

למה דווקא ציוני או איך הגיעה הציונות למקום הנידח הזה?

בראשית שנות השמונים ביקש אבא שאסע איתו לסִירֶט - מקום הולדתו ברומניה. עד אז גיליתי עניין מועט בעבר. מה לי ולחייהם הקודמים של הורי, אי שם באירופה לפני המלחמה? בחלל הפנימי שלי הדהדו שלוש מלים שהיוו תכולת הכל. מאמא שמעתי "אושוויץ", מאבא "טרנסניסטריה" ו"צ'רנוביץ". התקשיתי להגות את השמות הזרים. לא התאמצתי במיוחד.
זה היה שלהם - לא שלי.
אבא דיבר על לבי. נסעתי למענו. עדיין לא למעני.

סִירֶט לא עמדה במבחן הציפיות. כפר נידח, על גבול מסך הברזל הסובייטי של אז, שהזמן עצר בו מלכת. כל כך פרימיטיבי, זוכרת שאמרתי לעצמי, בראותי את הנשים שואבות מים מבאר בכיכר המרכזית.
השאלה לא חדלה לזנב בי מאז, ועדיין אין לי תשובה - כיצד הגיעה הציונות למקום הנידח הזה? איך יכולה הייתה לגרוף ילד בן אחת-עשרה מבית חרדי, להלך עליו קסם, עד שיעזוב את כל מה שחונך עליו ויקדיש את חייו לאיזו פלשתינה חסרת ממשות לחופי הים התיכון?
בגיל אחת-עשרה אבא שלי אפילו לא ראה את הים.

במשך שלוש שנים שימשתי יד תומכת לאבא בכתיבת הביוגרפיה שלו. הוא רשם ביד ואני הקלדתי. הפרקים הלכו ונאספו במחשב. באופן אינסטנקטיבי נתתי לקובץ את השם "ביוגרפיה ציונית". בתום לב סברתי שזה שמו הטבעי של הספר. בהגיע מועד ההגשה להוצאת הספרים, נשפכו עלינו מים צוננים. יצאתם מדעתכם? המילה "ציונות" מרתיעה. קוראים לא ייגעו בספר. אתם חורצים את דינו.
בעל כורחי נאלצתי לשאול. מה קרה לציונות שהופשטה מכל ערכיה, עד שהפכה למצורעת, והיא מבריחה ממנה את מי שאמורים להיות צאצאיה הגאים? איך הצלחנו במהירות שיא להפוך מציונים לציניים?

יתנו החוקרים דעתם האם זו תגובת נגד של הדור שלנו כלפי דור ההורים האידיאולוגי שנשא את הציונות על ראש שמחתו עד לזרא. ואולי זו הזילות במושג, כאשר במרוצת שנים של סכסוך ישראלי - פלסטיני מדמם ומרוב שימושים פוליטיים ואינטרסנטיים, איבדה הציונות את חיותה.
כך או כך, במילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה לעברית מדוברת, משנת 1982, כבר מופיעה הציונות תחת ההגדרה: "שטויות, דיבורים גבוהים אך ריקים מתוכן. כינוי לנאום הטפה ושימוש בפרזות".
צא וראה, הפיחות החל לפני שנים.

אין להתכחש - הספר הוא טיסה נמוכה מעל תחנות הציונות. מן השטעטל המזרח-אירופי, תנועת הנוער הציוני, ההכשרות החלוציות, אימי השואה, המחתרת, סיוע לפליטים ולניצולים, עלייה ב', ספינת מעפילים, מחנות ההסגר בקפריסין, הקמת קיבוץ בעמק יזרעאל, משרד-החוץ, הסוכנות היהודית, עליית הנוער, מפלגה פוליטית, עיריית תל אביב, כנסת. אילו היה תסריטאי הוליוודי מלביש באופן מלאכותי את כל התחנות על חייו של אדם יחיד, היינו אומרים שהסרט נגוע בדמיון יתר.
אבא כחתך. חיים אחד, שאפשר לקרוא אותם גם כחיים הרבה.
בגב הספר כתבנו: "... מי שניצב בצמתים המרכזיים של הסאגה הציונית והוא צופה בגיבוריה הידועים והאלמונים - ובעצמו".
היה מי שהתכווץ גם נוכח אותו צירוף שהגנבנו בדלת האחורית - "סאגה ציונית".
אגב, בתנ"ך לא מופיע "ציוני" כלל. יש "יושבי ציון", "אבלי ציון", "בני ציון" ו"בנות ציון". ואפילו "שונאי ציון" יש, איך לא.

הייתי הקוראת הראשונה של הספר, מתוודעת אל מי שאני מכירה כל חיי ולא לגמרי מכירה. אבא ואמא שאיתו, חורגים אט אט מהקיבוע של תדמיות הורים, והופכים לסתם בני-אדם. כאן הלכו לבית-ספר. שם התנשקו. איפה כאבו ושמחו והתאכזבו. ביוגרפיה, מעצם טבעה, פורשת את מניפת הרגעים האינטימיים, ואני מתעקשת להנביט דווקא את הזוטות, שבעיני הן החומר האפור של חיים.
דחקתי באבא לא מעט. אולי הייתי נוגשת זיכרון. לא מסתפקת בגל המיידי, אלא תובעת ממנו לדלות מהקרקעיות דווקא את הזיכרון הסמוי והבלתי-נגיש. אין זה מקרה שהפרק האחרון שנכתב היה על שואת טרנסניסטריה.
רק אז הבנתי שהספר הסתיים.

אבא התמסר לכתיבה ולי. גילה פתיחות ואומץ, גם כשנסיגה נראתה מוצא של כבוד. הוא לא חשש לגעת בצדדים הפחות נעימים של חייו ולחשוף את ההחמצות. מצויד ביכולת שיחזור מדהימה, התעקש לתת קרדיט לכל אדם באשר לחלקו. הציונות, אמר, היא מעשה של רבים. "אני" זה גם "אנחנו".
רבים מבני הדור שלי מתחילים לחקור את חיי הוריהם רק אחרי מותם. אני נתברכתי. זו זכות גדולה לעקוב אחרי ביוגרפיה של אב כשאפשר להשתהות, להקשות, בעיקר לחבק. והכל בזמן אמת.

בד בבד עם הביוגרפיה של אבא, מצאתי את עצמי מתייצבת מול זו של עצמי. צופה במראה הלא מחמיאה של ילדת שנות החמישים הטיפוסית שהעבר איים עליה. שלא אהיה חלילה נגועה בגלותיות - מדי פעם עוד חוזר הפחד ההוא. התביישנו בהם. המבטא. הגינונים. האידיש. ובכלל, "רומני" זה תחתית החבית של העולים והמהגרים. אלה "המרוקאים של האשכנזים". הרי תמיד אמרנו שההורים באו מבוקובינה. היי, אצלנו בכלל דיברו גרמנית!
עד היום המילה היחידה שאני מבינה ברומנית היא "פטיצה" שפירושה "ילדה". אולי ככה למדתי שהם מדברים עלי. "שהילדה לא תשמע" - משפט כל כך אופייני לשנים ההן.

אל העבר הגעתי דווקא דרך אמא. כשהפכתי בעצמי לאם, התחוור לי שהאושוויץ בחייה מטילה צל גם עלי. תחילה מרדתי. אחר כך מסרתי את עצמי. הבחירה שלי כסופרת לעסוק בחומרי הגלם של העבר גובה מחיר. בחברה הישראלית הנגרפת כל יום על ידי הווה חדש, קל לתייג. "געגוענית סדרתית", "לא טרנדית". אילו לפחות הייתי מצהירה שהספרים נכתבים מתוך עמדה פוסט- ציונית...
סביר להניח שלו אבא היה מבקש ממני לסייע בכתיבת הביוגרפיה לפני שנים, הייתי מוצאת תירוצים להתחמק. בעשור הרביעי של חיי הייתי בשלה. הליכה עם הגב לים, מבלי להרגיש שאני מסכנת את ישראליותי הצחה. הספר של אבא היה גם הפיוס שלי.
אני ישראלית. לא יותר - בעיקר לא פחות.

הביוגרפיה של אבא היא הצדעה לקורות חיים מופלאים. אולי מעודף קירבה לא היינו מודעים לעוצמתם. העבודה המשותפת הייתה מעין הרחקת עדות. הזזתי את זכוכית המגדלת וכך נתאפשר לי להשתאות. כל זה קרה בחייו של אדם יחיד? לא יאומן, ואף על פי כן, אמת לאמיתה.
אבא משגר מסמך לימים הבאים. הספר שלו, כמו גם ביוגרפיות אחרות, הוא המכרה שבו טמונים המשאבים של כותב הרומנים העתידי. הוא ימצא שם בקלות עלילות מפותלות וצירופי מקרים מפתיעים שיציתו את דמיונו. חוקר בעתיד יוכל להתחקות אחרי פרשיות עלומות, כמו קבורת המעפילים היהודים בקפריסין, או הצלת יתומי טרנסניסטריה.

אני רושמת כאן תסריט מצמרר בשמו של קולנוען עתידי. איש בן עשרים פלוס מגיע בדרך לא דרך לבית היתומים במוגילב. נדמה לו שהגיע לתופת של דנטה. הוא עובר בחדרים שבהם נדחסים ילדים גידמים וקיטעים שגפיהם קפאו במהלך החורפים של שואת טרנסניסטריה. מרביתם אינם יודעים מי הם ומי הוריהם. עיניהם מזוגגות והם שוכבים דוממים מתחת לשמיכות הבלות. ורק כאשר האיש הצעיר - אבא שלי - אומר להם "באתי לקחת אתכם לארץ-ישראל", הם מזנקים מהמיטות ורוח החיים שבה אליהם באחת.
האם אין התמונה הזו מעידה על כוחה המאגי של הציונות?

הספר הזה פורש קצוות רבים של חוטים. ביום העתידי, שבו יבוא הקץ לסכסוך הישראלי - פלסטיני תתגלגל הפקעת הציונית למקומות חדשים, מסעירים לא פחות. למרות שלא זכתה לבגרות יפה והיא נושאת את המרכאות כחטוטרת, עוד לא לגמרי אבדה תקוותנו, כמאמר השורה החבוטה של נפתלי הרץ. תרבות של עם עומדת במבחן הזמן כאשר מלבלבים בה הומור ופולקלור. אולי יום אחד יהיו גם לנו אגדות ציוניות ובדיחות ציוניות - עדיף עסיסיות - ואז נדע שהתנרמלנו באמת.

עדיין נותרה בעיית השם לספר. עד לרגע האחרון התלבטנו. במחשב שלי מתויקת רשימה כאורך הגלות - כמה שהביטוי מתאים. כמעט נואשתי. ברגע האחרון, ממש לפני ההורדה לדפוס, מצאתי את עצמי חובטת על צג המחשב, וצועקת בהתרסה "דווקא ציוני" - כותרת הכי "לעומתית".
ואולי גם זו מין תשובה לאיך הגיעה הציונות למקום הנידח ההוא.

נובמבר 2000

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017