מאמרים

חידת המושבה הגרמנית

בעקבות המורה הטמפלרי
לקראת סיור עם הסופרת נאוה סמל במסגרת פרויקט "הליכות בחיפה", יום שישי 21 באוקטובר, שעה 10 בבוקר.
פורסם בידיעות אחרונות, אוקטובר 2011


תשע שנים חייתי בחיפה. איך תתאקלמי שם? שאלו אותי כל חברי התל- אביבים בדאגה, כאילו מדובר היה לפחות במעבר לארץ אחרת.

אחרי הכול, נולדתי ביפו וגדלתי על גדת הירקון, ועד אז הייתה חיפה בשבילי העיר שאליה נוסעים לבקר את הדודים העולים החדשים ובדרך חונים קבוע בתחנת הדלק בבנימינה.

מהמרפסת של הדודים בעיר התחתית נשקף הנמל ואני זוכרת את עצמי בוהה מהופנטת לעבר הספינות הענקיות, העגורנים וממגורת דגון ומקשיבה למוזיקת השפות שעלתה מהרחוב - ערבית לצד יידיש, מתגלגלות עם עברית.


בשנה הראשונה שלי בחיפה קיטרתי. נדמה היה שהוגליתי ממרכז היקום לאיזה כפר קרתני. אחר כך התפוגגה היוהרה התל-אביבית שלי ועיר הכרמל נפתחה בפני כשם שאני נפתחתי בפניה. חיפה, כך גיליתי, זו העיר הנורמלית בישראל, מקום יישוב מאז ימי האדם הקדמון שמשך אליו בני אדם מהסיבות השפויות ביותר והכי ראויות: אוויר צח, נוף הררי ירוק, חוף ים משגע והרבה דגים. מה צריך יותר?

עיר נטולת הילה במובן החיובי, ללא עודף קדושה, בלי סהרוריות יתר או חשבונות דמים קדמוניים, שבה אוטובוסים נוסעים בשבת, ובה כיהן ראש עיר ערבי מהולל בשם חסן שוקרי, ובואדי ניסנס אפשר תמיד לטעום מהתבשילים המשובחים במזרח התיכון – ישר מהסירים.

השפיות בהתגלמותה, כשהכול נבחש בטבעיות, ערבים עם יהודים, קומוניסטים עם ציונים, כולם מאירי פנים, בלי דרמות רותחות מדי, ואיש באמונתו יחיה.

בחיפה שלמדתי כבר לאהוב גיליתי גם חבורות שנהגו להתכנס לבילויים משותפים במעגל סגור. לילה אחד הוזמנתי כצופה מן הצד לאירוע כזה - משחק שהם קראו לו "ראלי". כשעלה הבוקר כבר ידעתי ששאכתוב ספר.


"ראלי מסע מטרה" מתרחש בליל יום העצמאות הארבעים למדינת ישראל, שנת 1987, שבו מבלה חבורה חיפאית במשחק תחרותי שהוא גרסה חיפאית ל"מחפשים את המטמון". עשרה כתבי חידה הוטמנו באתרים היסטוריים בעיר והזוגות בחבורה אמורים לפענח אותם ולהתקדם לעבר היעד הסופי שבו יחגגו בקומזיץ ביחד. כולם חברים מהגן, מהיסודי, מהתיכון, מתנועת הנוער ומהצבא והם מהווים דגם ממוזער של החברה הישראלית ובבואה לדבק שקושר בין כולנו. הזוגות מפילים גורל וכל גבר יוצא למשחק עם מי שאיננה אשתו, כאשר במהלך התחרות - פרועה ורוויית יצרים - נחשפים המאבקים האישיים ביניהם, משברי הזוגיות, צלקות ישנות, אהבות אסורות, והכול נמהל בגעגועים לחברם מילדות שאבד בצוללת דקר. כשכתבתי את הספר, עדיין היה גורלה של הצוללת בבחינת תעלומה מייסרת.

חיפה הייתה בשבילי תיבת אוצרות של אנקדוטות היסטוריות. מי לא ביקר בה? הקיסר הגרמני האחרון וילהלם השני, חייליו הנסוגים של נפוליאון, פייסל מלך עירק בתוך ארון בדרכו האחרונה למכה, ואפילו נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה", חלק מגורים משותפים ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית עם הלורד אוליפנט ואשתו היפהפייה וחובבת העינוגים ליידי אליס.

הרגשתי כמי שמציצה מתחת לחצאית ההדוקה של ההיסטוריה, כדי לפשפש במקומות המוצנעים ולגלות בין תפרי המכפלת את הסיפור האנושי הקטן שמאחורי הפרשייה ההיסטורית הגדולה.


פרק שלם הקדשתי בספר לטמפלרים, בני כת נוצרית משיחית שבאו מגרמניה במאה ה-19 לפלשתינה מתוך אמונה שעליהם להתיישב בארץ ישראל ולעודד גם את היהודים לשוב לארצם כדי לקדם את ביאת המשיח הנוצרי. הם שהקימו בחיפה את המושבה הגרמנית, ייבאו שיטות חקלאיות מפותחות ותפיסה אורבנית מתקדמת. לחלוצי ראשון לציון הציע מנהיג הכת כריסטוף הופמן להקים מיד בישוב החדש שלהם שני מוסדות - בית תפילה ובית ספר.

במסגרת פרויקט "הליכות בחיפה" אלווה את האורחים שלי לסיור בבית הספר הטמפלרי, בעקבותיו של המורה פרידריך (פריץ) לאנגה שאת כתב החידה שלו התאמצו גם גיבורי הספר שלי לפתור.

המורה חינך דורות של תלמידים לאחווה עם בני העם היהודי. בית הספר שלו שכן מאחורי בית העם שאליו הגיע בשנות השלושים מגרמניה נציג בכיר של הרייך השלישי והלהיב את בני הנוער. ניסיתי להבין כיצד פעל הנאציזם בשלט רחוק, ואיך יתכן שתלמידיו המחונכים של המורה נסחפו אחרי הרוח הרעה מגרמניה, ודווקא לצד שכניהם היהודים פגע בהם הנגע ההיטלראי.


הסיפור הטמפלרי אינו זר לי. באופן מוזר, הוא קשור לביוגרפיה שלי. משכנם הראשון בישראל של הורי כשעלו לארץ היה בית נטוש במושבה "ולדהיים", אז קיבוץ אלוני אבא. יושביו הגרמנים גורשו בידי הבריטים לאוסטרליה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה שכן הם נחשבו לגייס חמישי.

עד בוא הורי וחבריהם לגרעין ההתיישבות, עמדו הבתים הטמפלרים סגורים ומסוגרים ובשנת 1947 מצאו את עצמם שורדי השואה בנחלתם הראשונה בישראל, מוקפים בצלבי קרס ובתמונות של היטלר. איזו אירוניית גורל מרה.

הדבר הראשון שעשו היה לאסוף את כל החומר הנאצי מהבתים ולהבעירו באש.


את כל חופשות הקיץ של ילדותי ונעורי ביליתי בין הבתים הטמפלרים של אלוני אבא. על הסף של בית כזה התנשקתי נשיקה ראשונה, ובכנסייה עם השבשבת ראיתי את סרטי הקולנוע הראשונים שלי מוקרנים על גבי סדין לבן ולא ממש מתוח. לכן כשעברתי לגור בחיפה הייתה המושבה הגרמנית מוכרת לי כל כך ובתיה דמו לאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף הקיצי שלי.

כשנכתב "ראלי מסע מטרה" עמדה המושבה הגרמנית בשיא עליבותה. בית הספר הטמפלרי היה אז מאורה של מכורים לסמים ואני הלכתי בין הבתים המטים לנפול מלאת עצב נוכח ההיסטוריה שמתפוררת לנגד עיני.

כשראה הספר אור בשנת 1993 ביקשתי מעמרם מצנע - ראש העיר דאז - לשקם את המושבה הגרמנית כדי שהפרק הזה בתולדות חיפה לא ייעלם.

הוא את הבטחתו קיים.

וליונה יהב, ראש העיר הנוכחי של חיפה, אני ממשיכה להבטיח שאולי יום אחד, מי יודע, אחזור לחיפה.


אוגוסט, הרברט, גרטרוד - ילדיו של המורה. צברים מבטן ומלידה שאבותיהם הרחיקו מה"פאטרלנד" בגרמניה לבנות לעצמם ארץ חדשה. אך האדמה ערמומית, מנעה מילדיו של המורה לבגוד, היא קצרה בילדים כדי לנפותם ולהשאיר תחת חסותה רק את הנאמנים באמת.

מתוך "ראלי מסע מטרה", הוצאת עם עובד 1993.

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017