"אל תפחדי לזכור," אבא אמר. זה היה במאה הקודמת. ארזתי מזוודה כדי להצטרף אליו לנסיעה למקום שבו נולד – עיירה נידחת על גבול אוקראינה- רומניה. אנשים סביבי גיחכו, עיקמו עין, סיננו "גלותית" - כתם גנאי למי שכמהה להיות הכי ישראלית שיש. טיולי שורשים ומסעות למחנות עדיין לא היו קיימים.
כששאלתי למה חשוב לו שאתלווה אליו, אבא טען שאני קופת חיסכון של זיכרון. עכשיו התור שלכם – בני הדור השני, אם כי המושג יתקבע רק יותר מאוחר. אמא היתה עדיין מבוצרת באימת חומותיה וסירבה לדבר. שנה אחר כך נסעתי איתו, בלעדיה, לאושוויץ, שם שרדה.
הזיכרון היה אז פולחני, ממושטר ליום יחיד בשנה, מקובע בעצרות מלאות הוד והצהרות על בריסטולים בבית הספר "לא נלך כצאן לטבח", ואצלי הפחד והבושה נמהלו. "תחת כיפת השפלה צמחתי, כעשב מבוהל. נתייסרתי משום קלונם של אב ואם שבוזו." כתבתי אז בספר "כובע זכוכית".
אבא לא היה היחיד שהבין כי זיכרון כבמרוץ שליחים חייב לעבור הלאה. שורדים רבים החלו לחצוב אותו בגושים. פרקי העבר שלהם הוטחו כפלחי קרח ענקיים שנקרעו מהקרחון היישר לתוך ים הזהות הישראלי שלנו.
"המאמץ לזכור – האומץ לזכור" – אילמלא אבא אולי לא הייתי שמה לב לקירבת השורש. בסופו של דבר, הסכימה אמא לנסוע עם כל המשפחה למחוזות ילדותה, אם כי לא לאושוויץ של סיוטיה.
עכשיו היא כבר לא זוכרת הרבה. דועכת לתוך שכחה, אולי מבורכת. מה שמהבהב בה – אובדן התינוקת שיכלה להיות אחותנו – כבר לא ימצא מלים. שנים חלפו ואני עודני מלקטת את שבבי הזיכרונות שמרוססים מכל עבר. פמוטי השבת של סבתא-רבתא שיינדל שנספתה ושאת שמה אני נושאת. מסמכי אמא מאושוויץ שאיתרתי בארכיון בגרמניה, והמשלוח האחרון שבו הועברה למחנה הריכוז קליינה-שנאו שנמצא כיום על אדמת פולין. פעם אפילו הברחתי את הגבול רק כדי ללקט זיכרון ממקום הדיראון שאפילו לא זכה לשלט הנצחה. סיפרתי למלווה שלי – נער גרמני שסבו היה מפקד תחנת הרכבת – איך בדרך לשם עצרו הקרונות על המסילה והנשים המעונות זעקו למים. אמא זכרה יד שהשתרבבה בין הסורגים והושיטה לה פנכה. היא לעולם לא תדע אם היה זה גבר, אשה, ילד. ספק אם האלמוני זוכר את המחווה האנושי הזה, בשבילו אולי פעוט וזניח, בשביל אמא שלי אות שעדיין לא פס החסד מהעולם.
כשבחרה כבר לספר, היא התעקשה להזכיר דווקא את מושיטי היד; קליין הגרמני שנתן לה אוכל ותרופות תוך סיכון חייו, וקלריסה הקאפו ששכבה עם מפקדת המחנה הנאצית כדי להציל את "הבנות שלה". אילמלא הם אמא שלי לא היתה שורדת. אילמלא הם – אחי ואני לא היינו קיימים.
ביום השואה, ובכל יום אחר מימות השנה, חייבים להצדיע לשורדים שלא התבוססו במוות, בשנאה ובחשבון, אלא בחרו לחיות. חיים ללא פחד, בתפארתם היומיומית הטובה, על ההישג הגדול שלהם – המשפחות שהקימו בדי עמל. לבדם הם עשו את התיקון, במו רוחם ונפשם.
שוב העולם מלא מציתי שנאה ממארת. גם בתוכנו. זו החומצה שמאכלת הכל. שלא תאכל גם אותנו בתוך סבך הדמים שבו אנחנו חיים.
לא די לבחור לזכור, אלא גם מה לזכור.
"לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים," נכתב ב"מנשר הניצולים" שפורסם ב"יד ושם" בשנת 2002. "אנו מעבירים גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר."
הקשיבו להם.
נאוה סמל, סופרת ומחזאית.