מאמרים

עזרת נשים. בבית חולים בניו יורק, 1990

בית חולים בנכר. אחיות מעירות עם שחר. אור דהוי מטפס על מנהטן. מתוך דמדומי הבוקר עולות לחישות רכות מעבר לוילון שלידי. האם אני הוזה? אני מקשיבה למלמולים בהשתאות. כך היתה סבתי מתפללת בכל בוקר. ובעוד הזיכרון הזה צף בי בעוצמה, נפתח הוילון ופנים צעירות מציצות אלי, בוחנות אותי בסקרנות של ילדה.

"בוקר טוב!" אומרת גיטל ומחייכת, "חיכיתי כבר שתתעוררי. גם את יהודיה, נכון?"

אחר כך היא פונה אל הוילון השלישי - עדיין סגור -  וקוראת: "רייזל, בחורה מישראל איתנו." ואת המילה "ישראל" היא מבטאה כאילו נחתתי מהמאדים.                   

 

נשים בשמירת הריון דינן שהן מחלקות את המצוקה האינטימית ביותר, וגם לידה מפילה מחיצות ומבטלת גבולות, והנה כך מוצאת את עצמה ישראלית חילונית, זו שמוגדרת כבת הדור החדש, בשכנות קרובה לשתי חרדיות אדוקות מוויליאמסבורג-ברוקלין.   

חמישה ימים חייתי איתן, תחילה בחשדנות הדדית, בתחושה של שני עברי מתרס, ואחר כך כבשה אותי הסקרנות וביקשתי להציץ לעולמן הזר. ובמין תום ילדותי הן פתחו אותו בפני, ואפילו העזו לשאול אותי יותר מארבע קושיות.

גם את השביסים שלהן למדתי להכיר. זה מבד כותנה פשוט ליום יום, והלבן ממשי עם רקמת הזהב לערב שבת. וכאשר לימדתי אותן את שמי מצאתי עצמי מסבירה את מה שלא טרחתי לומר אף פעם לאיש: "נאוה" בעברית זה תרגום של "שיינדל" מיידיש.

 

יצאתי למסע לשטעטל הקטנה של מזרח אירופה שחיה וקיימת בברוקלין של ניו יורק. מסע לימי הביניים אל יהדות שקפאה והיא עומדת מבוצרת במריה, ממאנת לצמוח אל דברי ימי העם היהודי במאה העשרים.

גיטל בת עשרים. נשואה שלוש שנים. הפילה שלוש פעמים. זהו הריונה הרביעי - יקר המציאות. בעלה בן עשרים ושלוש, תלמיד ישיבה, דובר אנגלית עילגת. כשכבר נאות לפנות אלי בדברים ביום השלישי, לאחר שהתרגל לנוכחותי המטרידה, נזקק לאשתו כמתורגמנית והיה שואל אותה ביידיש, כמו במערכון של אורי זוהר - כשכבוד הרב היה עדיין בצד שלנו - "מה היא אומרת?"

מנבכי המוח אני מגרדת שרידים של יידיש חלודה, לשון של זקנים, שבה הייתי דוברת בילדותי עם הסבתות, ולמען ההגינות בישרתי מראש לשותפותי לחדר שאני מבינה את השפה, וכך החמצתי את כל הרכילות שמאחורי גבי.

 

רייזל בת שלושים, גיל קשיש במושגי החרדים. שמונה פעמים כשלו הריונותיה, וכעת, מפרפר עוברה בין חיים ומוות, והיא מתפללת בדבקות, טומנת את הסידור מתחת לכר.

"את חזקה. את יודעת להילחם," היא אומרת לי בשמץ קנאה, "הרי היית חיילת. מה עשית בצבא, ירית?"

ולאט לאט אני מתחילה לספר על ישראל לאלה שעדיין לא יודעים שהיא קיימת, ואפילו נאחזת במדרונותיה היפים בשביל עצמי, שלא תאבד לי חלילה.

רייזל אמנם ביקרה בה בילדותה - אבל רק בבני ברק ומאה שערים.

"ואת הים ראית?"

"חס ושלום!!", היא מתפרצת, כאילו הגלים הם תועבה.

 

"בשביל מה צריך בכלל את מדינת ישראל?" מקשה-מתריסה רייזל.

אני מעלה באוב את חוק השבות, טוענת שהבית הוקם לתת מחסה לנרדפים.

"שמעתם פעם על סיינט לואיס?"

נדמה לגיטל שזה שם של עיר בארצות הברית, אבל היא לא בטוחה, כי היא אף פעם לא למדה היסטוריה.

מהזיכרון אני דולה את סיפורה של האוניה הנושאת שם זה ועל סיפונה יהודים שהצליחו בדקה התשעים לצאת מאירופה תחת הכיבוש הנאצי ולא זכו למיקלט בשום מדינה, לרבות מעצמת המערב הגדולה. על עקבותיהם נאלצו פליטי הסיינט לואיס לשוב ומרביתם נספו במחנות הההשמדה.

                              

"אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל כי היא תובעת קרבנות והורגת אנשים!" מתריסה רייזל, "נפש אחת מישראל חשובה, ותראי כמה יהודים כבר מתו בשביל המדינה שלכם." כמעט אמרה "המדינה המיותרת שלכם."                            

אני מתאפקת שלא להתפרץ. אחרי הכל כאן בית חולים.

"מדינת ישראל קיימת כדי שאם יום אחד יקרה פה משהו נורא, את ובעלך והילד שיוולד לך תגיעו לדלפק של אל-על בשדה התעופה, ושם יעלו אתכם על המטוס בלי לשאול שאלות. המדינה היחידה שתקבל אתכם בשעת פורענות היא ישראל - זו שאתם לא מכירים בה."

עם טקסט כזה עוד יגייסו אותי לעבודה בסוכנות היהודית...

 

למזלנו, בטרם מתחוללת פה מריבה של ממש, מגיעה האחות, בודקת את האינפוזיות וסוגרת את הוילונות המפרידים. אני עוצמת עיני, רואה טורי פליטים, וחושבת שיותר מפיסת בד מפרידה בינינו.

 

על אנואר סאדאת שמע בעלה של גיטל משהו.

"הסכם השלום עם מצרים? מה באמת"?

שייקספיר?

לא, השם אפילו לא מוכר לגיטל.

רייזל דווקא יודעת שהוא היה מחזאי נוצרי,  אבל היא לא קראה אפילו מחזה אחד שלו, כי המלמד אמר - והוא לדבריה דווקא איש משכיל מאד - שהשייקספיר הזה הוא אנטישמי. עובדה, הוא כתב מחזה על סוחר אחד יהודי מוונציה ותאר אותו באופן איום ונורא. קראו ליהודי הזה שיילוק.

אני חייבת לסנגר על ויליאם המושמץ. יורדת מהמיטה, כמעט מזנקת, רגלי יחפות, האינפוזיה מתנפנפת כמו כנף של ציפור, ובאמצע החדר, בזוית שבה גם גיטל וגם רייזל יכולות לעקוב אחרי בו-זמנית, אני משחזרת באנגלית - לא ביידיש - את המונולוג המפורסם. האם אין ליהודי עיניים? ואם תדקרו אותנו האם לא נשתות דם?

כל כך נסחפתי עד שלא הרגשתי שכבוד הדוקטור נכנס.

"מיסיס סמל, השתגעת?!! מה את עושה מחוץ למיטה? תחזרי לשכב תיכף ומיד!"

לכי תסבירי לו שהטיפולים הרפואיים לא פגעו בשפיותך ושאת חייבת, אין ברירה, להגן על כבודו הנרמס של שייקספיר. במבוכה אני מצייתת, והרופא צוחק. לפני שהוא עוזב הוא מאחל בעברית "שבת שלום". אחרי הכל, בוא לא נשכח שאני בניו יורק...

לפעמים נדמה לי שכאן מדינת היהודים האמיתית.

 

"למה הבן שלך לא מדבר יידיש?" את זה הן שואלות אחרי שבני הבכור אייר בא לביקור.

עברית, אני צועקת, העם היהודי בישראל חי בעברית! בשפה הזאת אנחנו עושים אהבה ובשפה הזו אנחנו מתים. יידיש הוא ז'רגון של כמה מאות שנים ואילו עברית היא שפתו של העברי הקדמון.

רייזל מתווכחת איתי, טוענת שיידיש הוא הצופן שמקשר בין יהודים. אם יעלו על רכבת שני זרים מקצוות העולם, איך ידברו זה עם זה? ולשווא ניסיתי להסביר שקיימים גם יהודים באתיופיה ובתימן וגם באי ג'רבה שלחופי טוניסיה - האי האהוב עלי - והם אינם יודעים מילה אחת בלשון המזרח אירופית של השטעטל.

             

האם אנחנו בנות אותו עם?

הן קוראות עיתון ושמו "דר ייד" (היהודי), ואת הספר "זכרונותיה של המורה רוחמה שיין".

הן דוברות במין בליל מוזר המכונה פה "יינגליש" ומרכלות על השידוכים האחרונים ולמי נולד מה. כל עולמן נע סביב השמחות הוויליאמסבורגיות; הבריתות, החתונות והלידות. בילוי בשבילן זה לבקר מישהו מה'משפוחע'.

בגללן אפילו האחיות לא ידעו איך לאכול אותי. זן מוזר של יהודים, כזה שלא תובע מתפריט בית החולים מזון "גלאט-כושר".

בערב שבת הדליקו גיטל ורייזל נרות אלקטרוניים וכאשר הצעתי להן את שרותי סרבו בתוקף להניח לי להיות "גוי של שבת", כדי שלא להחטיא בת דת משה.

 

בשבת בבוקר, כטוב לבן אחרי התפילה, נפתחו לספר לי כיצד הכירו את הבעלים וכמה משלשל השדכן לכיסו (שלושת אלפים דולר לשידוך) ומה עושים בפגישה, והאם בכלל יש לנערה זכות וטו? כן. גיטל פסלה שניים לפני שנעתרה לתלמיד הישיבה. אמות המידה; יחוס, מעמד, כסף. וגיטל משפילה את עיניה – כן, גם רצתה שהוא יהיה, איך אומרים, "גוד לוקינג".

ועל כל שאלות מבחן הפרובוקציה שלי (ראית פעם טלויזיה? הלכת לסרט? קראת רומן? קראת אולי את שלום עליכם? מי זה? הוא סופר יידי דגול) הן עונות במקהלה: "אסור לנו", ורק ברייזל אני מבחינה בניצוץ מרדני קטן, אותו אני מלבה בלי יסורי מצפון.

"למה שלא תבדקי בעצמך ותחליטי אם טוב או רע. את יכולה לנסות ולקרוא את מוטל בן פייסי החזן, הוא לא ינשוך אותך."

 

יש לי הרגשה שאם הייתי מאושפזת פה עוד כמה ימים, הייתי כבר מוציאה אותה לתרבות רעה ודוחפת לה בכוח את "הלילה השנים עשר". אשה מתחפשת לגבר? רחמנא ליצלן.

 

נפגשנו שוב אחרי חודשיים. גיטל ואני ילדנו באותו לילה, ערב שמחת תורה. אחרי הצעקה הראשונה צעד בעלה ברגל לברוקלין ולא שב במשך כל הימים הבאים. היא שכבה במיטה, ילדה מגולחת ראש עם שביס של חג - זה הלבן עם ריקמת זהב - חולצת שד לתינוק תובעני, ואיש לא פקד אותה, כי חג ואין לחלל אותו.

ובעת שאני הזרה, הייתי מוקפת באהובי ובהורים שטסו מישראל להיות לצידי, חשבתי בכעס איזו מין יהדות מאובנת זו שמרחיקה ביום אושר כזה את האשה ממשפחתה ומשאירה אותה לחוג חג פרטי בבדידות.

 

ואולם גיטל לא נראתה אומללה, אולי מפני שמי שאינו יודע כללים אחרים לא מערער.

חבוש בשטריימל אלגנטי בא בעלה בתום שלושה ימים ואסף אותה הביתה. את שם הילד היא הסתירה ממני, "כי אסור לגלות לפני הברית".

הם דיברו ביניהם יידיש קולחת, ספוגת גלות, ואני זכרתי את סבא וסבתא שלי שלמרות הכל התאמצו ללמוד את העברית - כי היא היא המולדת האמיתית.    

רק מנימוס שאלה גיטל לשמות התאומים שנולדו לי. בעודי הוגה את השמות העבריים אילאיל ונימדור, התבוננתי היטב בפניה הקפואים, כאילו הגיתי מלים בהוטנטוטית. לידינו מתחו האחיות את הוילונות. שוב הפריד בינינו כל העולם.      

 

נאוה סמל, עולם האשה, ניו יורק 1990

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017